תהייה..
ממש לאחרונה התודעתי לשירת "המתמיד" של ביאליק, ולדעתי היא שירת חייו של כל יוצא, ואני מדגיש דוקא יוצא, כי יוצאת לא בטוחני שתרד לעמקי החיבוטים שבין דף הגמרא הקסום והעילאי כל כך המצמצם את כל עולמו הגדול של "המתמיד" לתוכו, לבין הראיה האפקית ורחבת היעדים של ביאליק עצמו על אותו העולם בעצמו, הלבטים הכל כך קשים שבין: "...הו הו אמר רבא, אוי אמר אביי! - מי צפן הקסמים בגוילים הבלים, מי נתן הכח לאמרות עבשות, לחצוב להבות מלבבות חללים ולהתז נצוצות מעיניים עששות? הו, הו אמר רבא! - התשמע, התחוש את כליון הנפש, החבה העזה? הטרם יקרעו לבבך הנחוש כל אומר חוצב, כל מילה דם מזה..." לבין: "...קול בודד ישורר, זמיר מתמיד מאחר השופך בלאט על הרוח הלואט מרירותו המתוקה, מתיקותו המרה - רק הוא הבין יוכל מה דוקר, מה לוהט, מה מכאיב, מה נוגה זה ניגון הגמרא. מה ירעיל את קולכם, מי ימסוך נכאים אסירי הפנות בזמרתכם הנוגה? התבכו ימיכם הקבורים ובאים, נשמתכם הרצוצה, רוחכם המיוגע? העל שממות עולמכם בא תבא קינתכם? תערו את נפשכם כל מרת רוחכם? התאמרו לחיות בתמצית נשמתכם חמלים היבשות הובישו לחכם?..." מה שהתמיה אותי במיוחד היא העובדה שלאורך כל מסע תיאורי חיבוטיו, לא נוגעביאליק כמעט באפיקורסות ובכפרנות שלכאורה אפפו אותו באותן תקופות, מלבד שני קטעים קצרים לא מזכיר ביאליק פן זה של בריחתו מן הישיבה, וגם בהם רק רמיזות קלות ללעג מושחז אמנם, אבל לא בצורת ספיקות ותהיות : "...כמדומה לי שם על הארון מלמעלה כשחוקצדיק תמים הופיעה נהרה - השכינה תתענג על הבל פי תינוק. או אולי היא תלעג לקרבנותיה, הקוברים חייהם במחשך, בצנוק, המוסרים בגבורה את נפשם עליה?..." והקטע השני: "...התשועו לישועה התקראו גואלכם אולי ישמע מרחם ויבוא לחנכם? ותהי עין רואה צופיה עמלכם, ויהי לב יודע המבין אבדנכם? אהה, אומללים! אין אוזן קשבת! כתפילה נדחת וכנפש נודדת בחשכת הלילה ובדממת המות מבלי שתשמע, אנחתכם אובדת..." האם באמת לא היו מניעיו של ביאליק כפרנותו וספקנותו, שכשבבואו לפרוש את חיבוטי נפשו הקשים שגרמו לו לעזוב את בית הישיבה - נשמת האומה, אינו מזכיר כלל את הלבטים הרבים שחווה כל אחד מאיתנו במעבר בין אמונה לכפירה, אם כן מה כן היו מניעיו, האם היה ביאליק אדם חומרני החושב רק על מרחבי העולם בלא לחשוב על תכלית חייו בו? אשמח מאד לתגובותיכם, אוהב את כולכם נורא!
ממש לאחרונה התודעתי לשירת "המתמיד" של ביאליק, ולדעתי היא שירת חייו של כל יוצא, ואני מדגיש דוקא יוצא, כי יוצאת לא בטוחני שתרד לעמקי החיבוטים שבין דף הגמרא הקסום והעילאי כל כך המצמצם את כל עולמו הגדול של "המתמיד" לתוכו, לבין הראיה האפקית ורחבת היעדים של ביאליק עצמו על אותו העולם בעצמו, הלבטים הכל כך קשים שבין: "...הו הו אמר רבא, אוי אמר אביי! - מי צפן הקסמים בגוילים הבלים, מי נתן הכח לאמרות עבשות, לחצוב להבות מלבבות חללים ולהתז נצוצות מעיניים עששות? הו, הו אמר רבא! - התשמע, התחוש את כליון הנפש, החבה העזה? הטרם יקרעו לבבך הנחוש כל אומר חוצב, כל מילה דם מזה..." לבין: "...קול בודד ישורר, זמיר מתמיד מאחר השופך בלאט על הרוח הלואט מרירותו המתוקה, מתיקותו המרה - רק הוא הבין יוכל מה דוקר, מה לוהט, מה מכאיב, מה נוגה זה ניגון הגמרא. מה ירעיל את קולכם, מי ימסוך נכאים אסירי הפנות בזמרתכם הנוגה? התבכו ימיכם הקבורים ובאים, נשמתכם הרצוצה, רוחכם המיוגע? העל שממות עולמכם בא תבא קינתכם? תערו את נפשכם כל מרת רוחכם? התאמרו לחיות בתמצית נשמתכם חמלים היבשות הובישו לחכם?..." מה שהתמיה אותי במיוחד היא העובדה שלאורך כל מסע תיאורי חיבוטיו, לא נוגעביאליק כמעט באפיקורסות ובכפרנות שלכאורה אפפו אותו באותן תקופות, מלבד שני קטעים קצרים לא מזכיר ביאליק פן זה של בריחתו מן הישיבה, וגם בהם רק רמיזות קלות ללעג מושחז אמנם, אבל לא בצורת ספיקות ותהיות : "...כמדומה לי שם על הארון מלמעלה כשחוקצדיק תמים הופיעה נהרה - השכינה תתענג על הבל פי תינוק. או אולי היא תלעג לקרבנותיה, הקוברים חייהם במחשך, בצנוק, המוסרים בגבורה את נפשם עליה?..." והקטע השני: "...התשועו לישועה התקראו גואלכם אולי ישמע מרחם ויבוא לחנכם? ותהי עין רואה צופיה עמלכם, ויהי לב יודע המבין אבדנכם? אהה, אומללים! אין אוזן קשבת! כתפילה נדחת וכנפש נודדת בחשכת הלילה ובדממת המות מבלי שתשמע, אנחתכם אובדת..." האם באמת לא היו מניעיו של ביאליק כפרנותו וספקנותו, שכשבבואו לפרוש את חיבוטי נפשו הקשים שגרמו לו לעזוב את בית הישיבה - נשמת האומה, אינו מזכיר כלל את הלבטים הרבים שחווה כל אחד מאיתנו במעבר בין אמונה לכפירה, אם כן מה כן היו מניעיו, האם היה ביאליק אדם חומרני החושב רק על מרחבי העולם בלא לחשוב על תכלית חייו בו? אשמח מאד לתגובותיכם, אוהב את כולכם נורא!
