תהייה..

מ ס תלבט

New member
תהייה..

ממש לאחרונה התודעתי לשירת "המתמיד" של ביאליק, ולדעתי היא שירת חייו של כל יוצא, ואני מדגיש דוקא יוצא, כי יוצאת לא בטוחני שתרד לעמקי החיבוטים שבין דף הגמרא הקסום והעילאי כל כך המצמצם את כל עולמו הגדול של "המתמיד" לתוכו, לבין הראיה האפקית ורחבת היעדים של ביאליק עצמו על אותו העולם בעצמו, הלבטים הכל כך קשים שבין: "...הו הו אמר רבא, אוי אמר אביי! - מי צפן הקסמים בגוילים הבלים, מי נתן הכח לאמרות עבשות, לחצוב להבות מלבבות חללים ולהתז נצוצות מעיניים עששות? הו, הו אמר רבא! - התשמע, התחוש את כליון הנפש, החבה העזה? הטרם יקרעו לבבך הנחוש כל אומר חוצב, כל מילה דם מזה..." לבין: "...קול בודד ישורר, זמיר מתמיד מאחר השופך בלאט על הרוח הלואט מרירותו המתוקה, מתיקותו המרה - רק הוא הבין יוכל מה דוקר, מה לוהט, מה מכאיב, מה נוגה זה ניגון הגמרא. מה ירעיל את קולכם, מי ימסוך נכאים אסירי הפנות בזמרתכם הנוגה? התבכו ימיכם הקבורים ובאים, נשמתכם הרצוצה, רוחכם המיוגע? העל שממות עולמכם בא תבא קינתכם? תערו את נפשכם כל מרת רוחכם? התאמרו לחיות בתמצית נשמתכם חמלים היבשות הובישו לחכם?..." מה שהתמיה אותי במיוחד היא העובדה שלאורך כל מסע תיאורי חיבוטיו, לא נוגעביאליק כמעט באפיקורסות ובכפרנות שלכאורה אפפו אותו באותן תקופות, מלבד שני קטעים קצרים לא מזכיר ביאליק פן זה של בריחתו מן הישיבה, וגם בהם רק רמיזות קלות ללעג מושחז אמנם, אבל לא בצורת ספיקות ותהיות : "...כמדומה לי שם על הארון מלמעלה כשחוקצדיק תמים הופיעה נהרה - השכינה תתענג על הבל פי תינוק. או אולי היא תלעג לקרבנותיה, הקוברים חייהם במחשך, בצנוק, המוסרים בגבורה את נפשם עליה?..." והקטע השני: "...התשועו לישועה התקראו גואלכם אולי ישמע מרחם ויבוא לחנכם? ותהי עין רואה צופיה עמלכם, ויהי לב יודע המבין אבדנכם? אהה, אומללים! אין אוזן קשבת! כתפילה נדחת וכנפש נודדת בחשכת הלילה ובדממת המות מבלי שתשמע, אנחתכם אובדת..." האם באמת לא היו מניעיו של ביאליק כפרנותו וספקנותו, שכשבבואו לפרוש את חיבוטי נפשו הקשים שגרמו לו לעזוב את בית הישיבה - נשמת האומה, אינו מזכיר כלל את הלבטים הרבים שחווה כל אחד מאיתנו במעבר בין אמונה לכפירה, אם כן מה כן היו מניעיו, האם היה ביאליק אדם חומרני החושב רק על מרחבי העולם בלא לחשוב על תכלית חייו בו? אשמח מאד לתגובותיכם, אוהב את כולכם נורא!
 

Le Fay

New member
ביאליק לא התלבט בחיבוטי אמונה, אלא

בין תרבות בית המדרש לתרבות החופשית. הוא נולד בכפר ראדי, ושנות ינקותו שם מצטיירות בזכרונותיו כתקופה של אושר צרוף וחיי חירות באור השמש (הוא העיר בזכרונותיו, שימים אפורים -אינו זוכר משם כלל). מעבר משפחתו לעיר וכניסתו בעול החדר החלו רצף של דיכוי מתמיד של הנפש החופשיה הזו, והמתח בין קסם הגווילים המצהיבים לאור השמש בחוץ חוזר ומופיע גם בכתביו המאוחרים. המתח הוא בין יצרים ויצירתיות של שייגעץ גמור למוח של אינטלקטואל שנשבה בצורה - לא בתוכן - של לימודי הגמרא. ולזה אין אנו צריכים לביאליק, זה יש גם בפורום. ואולם הבחירה שלו היתה חד משמעית, ואף אחד לא יטען שבבגרותו הוא המשיך להתרפק על הגווילים.
 

ברוריה2

New member
בזה אני נאלצת לחלוק עליך יקירתי

ביאליק נמק ביסורי אמונה. לדאבוני עברו 10 שנים מהבגרות ואיני יכולה לצטט אבל עד כמה שזכור לי הוא בוכה שם את בכי השכינה על כך שהוא עוזב אותה. אח, איזו פרשנות חילונית יש לחילוינים האלה על כל דבר!
הרי מהי "תרבות בית המדרש"? אי אפשר להפריד בין ה"לימוד" לאמונה לדיכוי הגשמיות - זה כל החבילה ביחד. זה ענין של דרך חיים שלימוד תורה מהווה לה בסיס כמו גם ביטול העולם הזה, אבל אין לה תשתית ללא אמונה כמובן. קצרה היריעה כאן, אבל לימוד תורה עשוי להעלות חיבוטי אמונה קשים מנשוא (איפה, איפה הם אותם ימים בהם עסקתי בדברים חשובים באמת??)
 

Le Fay

New member
לכבוד הוא לי. אבל...

גם לביאליק היתה פרשנות חילונית לזה. בזכרונותיו. לשמחתי לא מלמדים אותם לצד שירתו, אבל הספקתי לקרוא אותם בימי הכיפורים של ילדותי (היה שקט ואפשר היה לגמור את "כל כתבי" של כל הגדולים).
 
שמנדל סקנדל!

כשרצו להביע זלזול ב"גדולי הציונים" וכו´ היו מבטאים את המילה "גדולים" כך: GIDOYLIM - חרא, קקי. אמא, אני צריך קטנים = אמא, אני מת להשתין. אמא, אני צריך גדולים = אמא, אני מת לחרבן.
 

ברוריה2

New member
אה, זה-גם אצלינו זה ככה

ואני הייתי באה בכוונה ואומרת את השם המפורש "פיפי" ופני כולם מסביב הפכו ירוקות מאימה. אח"כ הילדים היו מחליפים מבטים נבוכים אחד עם השני ובורחים לחדר כדי להתגלגל מצחוק... אבל אצלינו הבעליתשובע לא ידעו שהמקור הוא בזלזול בגדולי הציונים. טוב שאני מחכימה לעת זקנה
 
אוי וויי

המקור אינו בזלזול אלא להיפך. בראשית היו גדולים רק אך ורק באסלה, אך אם ירידת הדורות נמצאו גדולים גם במרכז הסלון והסירחון גדול.
 

לילית3

New member
חינוך מגמתי- זה שם המשחק..

גם את השירים של ריה"ל,אלו שלומדים לבגרות - מלמדים רק את השירים העוסקים באמונה ונגזרותיה. "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, ועבד אדוני, הוא לבדו חופשי". אני זוכרת שגיליתי אצל רבי יהודה הלוי גם שירי חשק, יצריות ותאווה, שירים שאפילו עלה מהם רמז למשיכה לגברים. דברים שזיעזעו אותי (אז כמובן) עד עמקי נשמתי התמימה והזכה... את השירים האלה לא למדנו לבגרות מן הסתם.. המגמתיות חוגגת ואת הרי יודעת את זה. אם תקראי היום את כתבי ביאליק, אם תקראי דברים אחרים שלא סיפרו לך בתיכון. <ואל תדאגי, אני גם כותבת את העבודה שלי...>
 
למעלה