תהייה מקקית

[רוקד עם שבלולים]

צריך שיקול דעת, בוודאי

אדם צריך לדעת במה להשקיע את כוחו. קישקושי פינג-פונג באחד-על אחד עם בריאתנים הם ביזבוז זמן (וכפי שציינתי אני לא עוסק בזה כבר הרבה זמן), אבל יש דיונים שכדאי וחשוב לקיים. איזה, מתי ואיפה? ענייטן של שיקול-דעת. אבל צריך שתהיה השתדלות, כל אחד כפי מידת כוחו. פה גם נכנס עניין החינוך: אני מסכים בהתלהבות למה שכתבת, במיוחד בעניין הסטטיסטיקה, שהיא לדעתי האלףבית של חינוך מדעי. (לצערי אני אישית שונא סטטיסטיקה, אבל זה לא מונע ממני להכיר בחשיבותה ולנסות). כחלק ממחינוך מדעי צריך גם לתת פומבי לדעותיך. לעתים (רחוקות) גם יש מקום להתייצב כנגד בריאתנים, אבל זה מהלך שצריך להתבצע רק כשיש הרבה קהל שייתן משקל לדעותיך, ותוך שיקול-דעת. זה הופך לדיון בשאלת "מה יותר חשוב" ולמעשה שאלה של אמצעים ולא של המטרה, שעליה שנינו מסכימים לחלוטין. אני גורס ש"הבנה ציבורית" ואחריות אקטיבית של מדען להבנת ממצאיו היא חלק אינטגרלי מ"חינוך מדעי", ושאסור למדען החוקר לומר "אני עושה, אנשי החינוך המדעי יסבירו", כי זה לא עובד כך ואין מספיק חינוך מדעי בשום רמה כיום בחברה שלנו. ללמד עוד חוק תרמודינאמי או כלל גזירה אינו חינוך מדעי אמיתי, שנינו מסכימים. חשיבה ביקורתית היא כן, ולא חשוב אם היא באה בקונטקסט של פיזיקה, ביולוגיה, או עיתונאות ספורט (הרבה סטטיסטיקה יש שם!). טוב, אני הולך לישון. נשתמע.

 

[22ק ו ס ם]

התרומה של מדענים צריכה להיות

כתיבת ספרות מדע פופולארי. במשך הרבה זמן כתיבת ספרים כאלו נחשבה לביזבוז זמן אקדמי ולמהלך לא חכם לקריירה שלך. למזלנו, התפיסה הזו השתנתה. יותר ויותר מדענים בכירים כותבים ספרים כאלו בלי שהקריירה שלהם תיפגע אלא להיםך. יש קהל קוראים גדול לספרים הללו, ורבים מהם כתובים ברמה שלא רק שלא מעליבה את האינטליגנציה והם מצוטטים תדירות בכתבי עת כאילו היו מאמר מן המניין.

 

[רוקד עם שבלולים]

לא רק, אבל גם.

יש גם מקום לעוד פעילויות: - לובי מדעי לתיקצוב חינוך מדעי. - הקמת מוזיאונים, פלנטריומים, וכדומה, שייתנו חינוך מדעי אמיתי. - כתיבת ספרי-לימוד ברמה גבוהה ובדגשים נכונים לפי קבוצת-הגיל הרלוונטית. - לימוד בבתי-ספר, הרצאות אורח בבתי-ספר, יזימת חוגי מדע, ימים פתוחים, הרצאות לקהל הרחב, מאמרים לעיתונות הפופולארית, פסטיבלי-מדע... יש לי דוגמא לא-רעה: אני מכיר היטב דוקטור אחד לנוירוביולוגיה (מכון וייצמן) שעבד בתעשייה שנים רבות, וכיום מורה בבית-ספר תיכון ומכין תוכניות-לימוד לחטיבות הביניים ומקיים סמינארי-מורים למורי מדעים מכל רחבי הארץ במסגרת העמותה שהוא עובד בה. לא עבודת-קודש? הוא לא כתב ספר מדע פופולארי, אבל אני יכול להבטיח לך שהוא עשה הרבה לקידום החינוך המדעי בישראל. יש דרכים רבות.

 

[22ק ו ס ם]

כמובן

אבל רוב הדברים שציינת לא תלויים רק ברצון הטוב של המדענים. אין ספק שצריך לתרום לחינוך המדעי בכל היבט שהוא.

 

[אלפקה פקה]

מאוד לא מסכימה עם האמירה הזו

להגיד שלמשהו יש בסיס גנטי ומולד, זה להגיד שיש לו בסיס גנטי ומולד. לא יותר מזה. זה לא הסרת אחריות, זה לא התנהגות מכללי תרבות ומכללי מוסר. זה בסך הכול הכרה בכך שיש גם דברים שהם מולדים. אתה לא תצליח לשכנע אותי למשל שלמשיכה שלי לאוכל מתוק ושמן אין משהו ביולוגי מולד. זה לא מסיר ממני שום אחריות אם אני אחליט לאכול עד להתפקע ואסבול מעודף משקל וממחלות נלוות - וזוהי דוגמה שפוגעת רק בי, לא בסביבה ולא בחברה. את הדחפים הללו אני אולי לא אצליח לשנות - הם מולדים. את ההתנהגות שלי בהתאם אליהם אני בהחלט יכולה לשנות. יש הרבה דברים עם בסיס מולד, אבל בני אדם אינם פועלים על פי דחפים וזהו. יש להם יכולת לדחות סיפוקים, יכולת לעשות שיפוט מוסרי, יכולת להתאים לערכי החברה וללמוד תרבות מסוימת. לא ברור לי מאיפה הגעת לאמירה שבסיס גנטי פירושו הסרת אחריות וחוסר יכולת לשינוי.

 

[רוקד עם שבלולים]

אז אבהיר את עצמי:

אני מסכים לחלוטין וללא ספק שלומר "מולד" איננו מקביל ל"אין לי אפשרות לשנות את זה", אבל למי שמעוניין להשאיר את המצב על מכונו ולא לנסות לשנות דברים לטובה יותר נוח להיאחז בטיעון ה"מולד", ולכן אני חושב שיש להיזהר מאד בשימוש בקטגוריה הזו, כי היא מאד נוחה למניפולציות. אם להשתמש בדוגמא שלך: הוכח חד-משמעית שלמשיכה למתוק ושומני יש בסיס מולד. מה זה אומר באופן חברתי? שאולי "שמן" הוא לא רק עניין של בחירה אלא גם תוצאה של כורח ביולוגי, ולכן אמירה כגון "נו, אז תיקח את עצמך בידיים ותוריד את זה" היא בעייתית מאד, כי הרצון של אותו שמנמן לרזות פועל כנגד הזרם, כנגד האינסטינקטים של "לאכול הרבה שמן ומתוק" הטבועים בנו מימים-ימימה. אז כן, במקרה הזה יש סוג של הורדת אחריות מהאדם. יש לכך בסיס ביולוגי, אז הוא לא בהכרח יכול לפעול אחרת לשביעות רצונו. כי אם זה לא נכון, ומה שאת אומרת תופס ("לא מסיר ממני שום אחריות אם אני אחליט לאכול עד להתפקע ואסבול מעודף משקל וממחלות נלוות") פירושו שאדם סובל מעודף משקל מרצונו החופשי, ולחברה אין שום סיבה לקחת עליו אחריות ולעזור לו (רפואית, חברתית), ושמותר גם להעיר לו ואפילו ללגלג עליו (כי אם הוא היה רוצה לרזות הוא היה עושה את זה מיד, נכון? כמו מישהו שחובש כובע טפשי, ויכול להוריד אותו מתי שהוא רוצה). אני לא חושב שזו גישה בריאה, כי היא לא מותאמת למציאות. יש אנשים שקשה להם לעשות את זה, מכל מיני סיבות שחלקן גם פיזיולוגיות גרידא. (אגב, אני אישית לא סובל מעודף-משקל) לאדם יש דחפים (מולדים ונרכשים) ויש לו יכולות לדחות סיפוקים ולשפוט מוסרית וערכית. החיים הם ניסיון להגיע לאיזון בין כל אלה. אסור לתת לדחפים לשלוט בך, חס ושלום, אבל אסור באותה מידה גם להניח שאתה יכול לשלוט בהם באופן מלא ושהרצון שלך חופשי לגמרי, כי זה לא נכון עובדתית ומוביל להרבה תוצאות לא-רצויות, גם בין אדם לעצמו וגם בחברה בכלל. אי-אפשר להאשים אדם לחלוטין בהיענות לדחפיו, אי-אפשר גם לפטור אותו לחלוטין. זו בעיה וכיום אין לה פיתרון בפילוסופיה או במערכת המשפטית.

 

[אלפקה פקה]

אתה מוזמן

לפורום שלי "לרזות בראש אחר", שכל מטרתו היא התמקדות בהרזיה מנקודת מבט שרואה בזה יותר מ"אז מה הבעיה, תיקח את עצמך בידיים". אבל, עם כל הדיבורים על הפסיכולוגיה שכרוכה בהתנגדות לדחף גופני, אנחנו בהחלט מעלים ומודעים לכך שזה משהו גופני. שיש מאכלים שיגרמו ליותר כמיהה למתוק ולאוכל ויש מאכלים שלא, שיש דרך להתאמן ויש דרך לא, שצריך לתכנו תפריט שיקל עלינו את ההתנגדות. יש להשמנה בסיס פיזיולוגי ומולד רחב מאוד, אבל אף אחד שם לא משתמש בזה כקרדום לחפור בו. לנו יש את הכלי הפסיכולוגי כדי להחליט החלטות מודעות, וככל שנכיר את הכלי הזה יותר טוב נוכל להשתמש בו בצורה נכונה יותר. בשורה התחתונה אני מאמינה שמי שהחליט להיכנע לדחף הזה, בחר בכך, ויכול לבחור גם הפוך. הבעיה היא רק שהוא לא תמיד יודע מה היו המניעים שלו לבחור בכך, וזה מה שמקשה עליו להחליט להתנגד. מי שרוצה להתנער מאחריות, ימצא דרך להתנער מאחריות. זה שאנשים יכולים לעשות מניפולציות זה נכון, אבל הם יכולים לעשות מניפולציות על כל דבר. זו לא סיבה שמי שמסתכל על משהו בעיניים מדעיות ישנה את זווית הראייה שלו ואת השערת האפס שלו.

 

[רוקד עם שבלולים]

נו, זה מה שאני אומר:

אדם שסובל מעודף-משקל, נלחם בדחף ביולוגי חזק המתנגד לו. אין בכך כדי לרפות את ידיו, בבחינת "נו, הגנים שלי קבעו שאהיה שמן", כי זה לא נכון ואפשר לשנות את המצב. מה שכן צריך הוא להכיר בעובדה שזה מאבק קשה, ולכן כישלון בנקודה כלשהי במאבק איננה סיבה לאדם לרפות את ידיו, כי במאבק קשה צפויים לעתים כישלונות. אם אדם חושב שהוא "ניצח" את עצמו ורזה וזה סוף העניין, אני חושב שתסכימי איתי שהוא צפוי לבעיות בעוד כמה חודשים, כי הוא יגלה שהגוף שלו פועל "כנגדו" ו"רוצה" להשמין בחזרה. אז אדם שמתחיל במלחמה כנגד עודף-משקל צריך להכיר בכך שזה מאבק מתמיד, נגד כוח שלא נגמר. מי שרוצה להיאחז בזה כתירוץ לא להתחיל לנסות בכלל, או להפסיק באמצע, זה חבל מאד ואני עצוב בשבילו, כמו שכתבת: "מי שרוצה להתנער מאחריות, ימצא דרך להתנער מאחריות." אבל אי-אפשר וגם אסור לומר "זה הכל בראש" כי אז כישלון (ובכל ניסיון הרזייה יש מדי פעם נסיגה) פירושו שאין לי את היכולת הפסיכולוגית לבצע את זה בכלל, וזה לא נכון. יש גורמים שהם בשליטתנו ויש גורמים שלא. אנחנו יכולים לרזות באמצעות החלטות מודעות ורצון, אבל אל לנו לומר שהרצון שלנו הוא השחקן היחיד בשטח. ואם את גורסת שהכל עניין של רצון והחלטה, האם פירוש הדבר שכל שמנמן הוא פשוט חלש-אופי שיש לבוז לו? אני לא חושב כך, ואני מאמין שגם את לא. "זו לא סיבה שמי שמסתכל על משהו בעיניים מדעיות ישנה את זווית הראייה שלו ואת השערת האפס שלו." מי שמסתכל על משהו בעיניים מדעיות צריך מידע. אינפורמציה. מדע לא פועל ללא אינפוט. אם אנחנו שואלים "הירתעות מג'וקים - גנטי או נרכש", אין לנו כרגע מידע קונקרטי, אקספרימנטלי, לגבי העניין. מישהו עשה ניסוי? מישהו חקר? אז אם לא, מותר לנו לשער את כל השערות האפס, בתנאי שאנחנו מצהירים מראש שהן השערות בלבד. אפשר להביא מטאפורות ומקרים שנראים לנו דומים או רלוונטיים, אבל בשביל קביעות צריך תצפיות. וכל עוד אין לנו מידע "קשה", אני טוען שעדיף: א) לא להיות נחרצים. ב) לבחור כברירת-מחדל ועד שיוכח אחרת בהנחה שמאפשרת לנו יותר אפשרויות-בחירה ומטילה עלינו יותר אחריות לגורלנו.

 

[אלפקה פקה]

אבל מדוע

להחליט שהשערת האפס היא התנהגות נלמדת ולא מולדת? עד כה הטיעון היחיד שהבאת בעד זה היה טיעון חברתי, שמתייחס להשפעה של ההשערה על פרשנות השומע. זו אולי גישה נכונה בכתיבת רב מכר שיגיע לחלקים רבים בציבור, אבל לא לתקיפה מדעית של סוגיה. לקוסם יש סיבות להניח שיש לרתיעה הזו בסיס מולד. למען האמת אני די השתכנעתי שהוא צודק, והדבר היחיד שאני עוד תוהה לגביו זה האם היה לתכונה כזו מספיק זמן להיווצר ולהתקבע בצורה כל כך נרחבת באוכלוסית האדם. (שכן לפני שהיה בלהקות בני אדם מזון שנאגר, אני מניחה שהמגע שלהם דווקא עם מקקים היה די מועט. רתיעה מחיפושיות זבל למשל היא משהו שיותר הגיוני שיהיה, ובכל זאת אין רתיעה אוטומטית כזו). ואגב, לגבי מה שאמרת - אני לא חושבת שכל מי ששמן הוא חלש אופי שיש לבוז לו. אני חושבת שהוא החליט שעדיף לו להיות שמן, ולא בטוח בכלל שהוא באמת רוצה לרזות. ולפני שיצליח לבצע החלטה לרזות הוא יצטרך להבין למה הוא החליט מלכתחילה להיות שמן. כך שכן, אני בהחלט חושבת שזה הכול עניין של החלטה, גם אם לפעמים היא לא לגמרי מודעת. (מבחינה מודעת כמעט כולם יאמרו לעצמם שהם מעדיפים להיות רזים. כשהם מתחילים לנבור לזה בקרביים, רבים מהם מגלים שזה לא לגמרי ככה).

 

[רוקד עם שבלולים]

ושוב:

"עד כה הטיעון היחיד שהבאת בעד זה היה טיעון חברתי, שמתייחס להשפעה של ההשערה על פרשנות השומע." כי אין טיעון מדעי תקף בעד או נגד. הטיעון של "קוסם" הוא חזק ואני לא אומר שהוא טועה, אבל הוא לא טיעון מדעי, כי הוא נסמך על מטאפורה והשערה ולא על מידע. הוא מספר "סיפור" (שוב, סיפור שאולי יסתבר בסוף כנכון) אבל לא היסק מדעי. ועובדה שיש גם אפשרות ל"סיפור" אחר, שיגרוס שהדחף נלמד, וגם לו יש תקפות. שני הטיעונים ממתינים לניסוי או תצפית שיכריעו. בינתיים יש רק השערות, והשערות זה לא הוכחות. עד כאן בסדר? ואם אין טיעון מדעי בעד ה"סיפור" שלו או בעד סיפור נגדי, אז עד שהוא יגיע עדיף ללכת עם ההסבר שיותר יועיל לנו כחברה ששואפת להיות צודקת, מבינה וכזו שיש לה חוש של ביקורת עצמית כיאה לחברה מתקדמת. "אני די השתכנעתי שהוא צודק, והדבר היחיד שאני עוד תוהה לגביו זה האם היה לתכונה כזו מספיק זמן להיווצר ולהתקבע בצורה כל כך נרחבת באוכלוסית האדם. " על סמך מה השתכנעת? נשמע לך טוב? נשמע לך הגיוני? זה לא מדע, זו פילוסופיה בסגנון היוונים הקדמונים ("אם זה נשמע יפה אז זה נכון"), והמתודה המדעית יוצאת במפורש כנגד השיטה הזו ומתבססת על ממצאים אמפיריים ולא על מה שנשמע יפה. אל תתבלבלי בין "נשמע הגיוני" לבין "נכון". "אני חושבת שהוא החליט שעדיף לו להיות שמן, ולא בטוח בכלל שהוא באמת רוצה לרזות." אבל הרי יש בסיס ביולוגי להשמנה, ויש אנשים שיותר קשה להם לרזות מלאחרים. אז הכוח שדרוש לי להחליט להיות רזה קטן פי כמה מזה שדרוש לחברי מוישה שהוא שמנמן. ברור שמויש יכול לעשות מאמצים עילאיים לרזות, אבל גם הוא ובמיוחד אנחנו צריכים להתחשב בזה שהמאמצים שהוא יצטרך להשקיע גדולים יותר מאלה שאני אזדקק להם. נכון, אפשר "להחליט" לרזות ולעמוד בכך. אבל יש החלטות קשות ויש קלות יותר. כתבת "אני בהחלט חושבת שזה הכול עניין של החלטה, גם אם לפעמים היא לא לגמרי מודעת". הכל? אין גורמים אחרים שמשפיעים על העניין? כל אדם הוא אדון לגורלו במאת האחוזים? אני לא מסכים איתך. הלוואי שזה היה כך, באמת הלוואי, אבל לדעתי זה לא כך, ויש לדעתי סימוכין. כדוגמא: הנה השערה: "כל אדם יכול לרוץ מאה מטר בעשר שניות ומטה. כל מי שלא יכול, סימן שהוא החליט שעדיף לו להיות איטי, ולא בטוח בכלל שהוא באמת רוצה לרוץ מאה מטר בעשר שניות. ולפני שיצליח לבצע החלטה לרוץ מאה מטר בעשר שניות הוא יצטרך להבין למה הוא החליט מלכתחילה להיות איטי." מקובל עליך? אם לא, מדוע? הרי יש הרבה דוגמאות של אנשים שהצליחו. איך נבדיל בין מישהו שיש לו את הפוטנציאל אבל הוא לא מממש אותו, לבין מישהו שפשוט לא מסוגל, או מסוגל רק במאמצים עילאיים שבעילאיים ותוך הקרבת כל היתר? אני לא מקבל את ההנחה שהמצאיתי, ומאותן סיבות בדיוק אני לא יכול (למרות שהייתי רוצה) לקבל את ההנחה שלך, שמבחינה פורמאלית היא שוות-ערך לחלוטין. הלוואי והיה לנו פוטנציאל בלתי-מוגבל. האמת היא שיש מגבלות גופניות, כל אחד והמגבלות שלו. כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא להיאבק כנגד המגבלות ולמצות את הפוטנציאל. אבל האנושות לא נמדדת בסרגל אחיד בשום פרמטר.

 

[22ק ו ס ם]

למה אתה חושב שהדברים שאני מביא

לא מבוססים? כמו שכתבתי בהודעה למעלה, לא עוסקים פה בכתיבת מאמרים מדעיים ולכן הכתיבה בפורומים שונה, אבל הדברים שאני כותב עליהם דווקא כן מבוססים על מחקרים אמםיריים. אם אתה רוצה רשימה של הפניות אתה יכול לקרוא את החלק שעוסק בנושא הזה בספר של סטיבן פינקר, כיצד פועל המוח. כמובן שניתן לתת פרשנויות שונות לאותם נתונים ואז נצטרך להכריע מה סביר יותר ומה לא.

 

[רוקד עם שבלולים]

אז תגיד!

אני אשמח מאד לקרוא את הספר, ואחפשהו בהקדם. זה מאד מעניין אותי. אני עדיין חושד בך שאתה משליך ממידע קיים על השערה לא מבוססת, אבל כיוון שהפנית אותי למקור מידע אני נאלץ לקבל את הפרשנות שלך למידע שאתה קראת ואני עוד לא. ברור לי שאי-אפשר לכתוב ביבליוגרפיה לכל הודעה, אבל למה לא כתבת את זה באחת מ- 12 ההודעות הקודמות שלך? (כן, ספרתי. אנחנו ממש רציניים כאן, הא?) היית אומר, הייתי שואל על הנתונים, היה מתפתח דיון מבוסס-נתונים, מדעי, ולא דיון על "השערות בהיעדר נתונים", מעניין ככל שיהיה. לא עדיף? בשני מודלים מומחזים: מודל A: א -"לדעתי זה כך" ב -"חולק על דעתך" א - "לא מסכים" ב- "דווקא כן" א - "לא נכון" ב - "כן נכון" א - "טיפש" ב - "אחותך הצולעת" (השניים הולכים מכות) . מודל B: א- "לדעתי זה כך" ב - " חולק על דעתך" א - "הנה נתונים שתומכים בדעתי" ב - "מעניין, יש לי פרשנות אחרת" (שניהם מהנהנים בהבנה, לוחצים ידיים תוך כבוד הדדי, יוצאים לשתות משהו ביחד,א' מכיר ל-ב' את אחותו המושכת, וכולם חיים באושר ועושר)

 

[22ק ו ס ם]

שמע, לא צריך לקחת דברים יותר מדי

קשה בפורומים. בדרך כלל יודעים מי האנשים שכותבים בצורה אמינה ומי לא. אף אחד לא כותב עם הפניות, לפעמים כמו במקרה הזה אפשר להפנות לספר מדע פופולארי, ובסופו של דבר מי שבאמת מעוניין בנושאים הללו ילך ויחפש מקורות משלו. אגב, לי אין שום בעייה לדון פה בנושאים מדעיים עקרוניים למרות שהם לא קשורים ישירות לאבולוציה.

 

[רוקד עם שבלולים]

אני? לוקח קשה? חלילה!

זה היה "אז תגיד!" שמח וצוהל, לא "אז תגיד!" נזעם וכועס. אני עובד על האינטונציה, אבל קשה בכתב, מה לעשות. מספיק זמן אני בפורומים בשביל לדעת לא לקחת ללב, אל דאגה. לדיונים עם טמבלים אני לא נכנס, או נכנס ותיכף יוצא. אם כתבנו מגילות זה לזה סימן שמעניין לנו, אחרת למה להתאמץ? אני כותב תגובה או כדי לספק מידע והפניות, או כי מעניין אותי לשמוע מה הצד השני חושב (לפעמים גם סתם להצחיק, אבל זה לא קשור) אם אני מגלה שאני מתחיל להתרגז, סימן שאני לא משיג שום מטרה. להתווכח עם משוכנעים זה לא תחביב פרודוקטיבי.

 

[22ק ו ס ם]

אני לא מסכים עם הגישה שלך

מה אנחנו יכולים לעשות שלהשמנה יש כנראה בסיס ביולוגי, שלא רק קשורה לנטייה שלנו לאכול סוכרים ושומנים אלא גם לגנים מסוימים? האם עלינו להתעלם מהמידע הזה רק בגלל שהוא לא מוצא חן בינינו? אי אפשר לפסול נושא מסוים רק בגלל שמציאות לא מוצאת חן בעינינו. אנשים שמנים שרוצים באמת לרזות לא יכולים לתלות את זה בביולוגיה ולהגיד ככה זה, כי העובדות מראות שלמרות הנטייה הבסיסית שלנו יש כר נרחב מאוד לפעולה והרבה מאוד אנשים מצליחים לרזות אם הם באמת רוצים ומתמידים בכך. השמנה לא קשורה רק לאוכל ואסור להתעלם מהצד של פעילות גופנית. אי אפשר ל"האשים" את הביולוגיה בחוסר בפעילות גופנית, אם כבר החברה המודרנית היא זו שגורמת לנו לא לעסוק בזה יותר מדי.

 

[רוקד עם שבלולים]

אולי לא הובנתי נכון:

אסור לנו להתעלם מהנטייה ביולוגית להשמנה. מה אנחנו יכולים לעשות? להיות מודעים לה ולהילחם בה. דומני שכתבתי את זה כבר פעם או פעמיים, ואני לא רואה איפה כתבתי משהו אחר. יש אנשים שמצליחים לרזות, אבל זה בוודאי לא קל, וגורמים ביולוגיים יוצרים מציאות בה לאנשים מסויימים זה יותר קשה מלאנשים אחרים ולכן אסור לדון אותם אוטומטית לכף חובה. אני חושב שמה שגרם לאי-ההבנה הזו היא המילה "משתמע". אדגיש שוב: לא התכוונתי שזה נכון, רק שזה עלול להתקבל בצורה זו אצל השומע, וצריך להיזהר מזה. עכשיו יותר ברור, אני מקווה.

 

[22ק ו ס ם]

אוקיי, מקבל את מה שאתה אומר

 

[רוקד עם שבלולים]

ונברך: ברוך מקרב בין חולקין.

( טוב, המצאתי בעצמי. אבל נכון נשמע יפה?)

 

[SilentMike]

תשמעי.

לבני-אדם יש משק בית. בני אדם אוגרים הרבה מזון להרבה זמן. בני אדם בונים לעצמם סביבה שאמורה להיות סטרילית ובה הם שמים את המזון שלהם בכל מיני אזורי איחסון. כל זה נכון כבר אלפי שנים. גם אם מקקים נטפלים מפעם לפעם למזון אגור של בע"ח אחרים, אנחנו היחידים מבין החולייתנים הגדולים (לפחות אלו שהוזכרו) שאפשר לומר שמקקים ממש חיים על הזבל שלהם. הם חיים בבתים שלנו, אוכלים את האוכל שלנו (ומזהמים איתו) וגם נשארים "להתגורר" בסביבתנו. בני-אדם פיתחו לעצמם סביבה ברמה שלא דומה לאף בע"ח. לסביבה הזו יש טפילים שהסתגלו לחיות בה בדיוק כמו שיש טפילים שחיים על הגוף של בע"ח אחרים. המקק הוא למזווה מה שהקרציה היא לעור.

 

[אלפקה פקה]

אמת, אבל

האם משך הזמן שבו בני אדם מגדלים ואוגרים מזון (ולא מלקטים) היה מספיק ארוך כדי לאפשר לרתיעה כזו להתפתח ולהתקבע מבחינה אבולציונית?