תהיו ערים כבר.
אחד האלבומים הכי מוכרים, הכי מדוסכסים, הכי יפים שאני מכירה. OK Computer. רדיוהד. אל האלבום הזה התוודעתי מאוחר יחסית, את היכרותי עם רדיוהד עשיתי שנתיים לפני זה, בהחלטה האמיצה והרנדומלית לקנות את Pablo Honey , אלבום הבכורה שלהם, שהכיר לי סגנון מוסיקה אחר לגמרי, היווה רקע לכל מעשיי במשך חודשים ארוכים, וגרם לי לזמר מספר שירים ללא הפסקה למורת רוחם של הסובבים אותי. וזה לא שאוקיי קמפיוטר שבה אותי בקסמיו מהרגע הראשון, להפך, לקח זמן עד שלמדתי ליהנות ממנו. בהקשבה ראשונה אוקיי קמפיוטר נשמע לי מאולץ, מלאכותי. אחרי שלושה שירים קפצתי בחוסר סבלנות לקארמה פוליס, לבדוק מה הביג דיל שכולם עושים מהשיר הזה - הכי מוכר מהאלבום כולו. הקשבתי לקארמה פוליס, והאמת, נשמע לי כמו מוסיקת מעליות מהפכנית. הנחתי את הדיסק בצד, ולא נגעתי בו חודשיים. ואז יצא Kid A, והמחלוקות לגביו העסיקו את כל חובבי רדיוהד. ואני נזכרתי באוקיי קמפיוטר, והוצאתי אותו ממעמקי מחזיק הדיסקים הכחול. בהתחלה האלבום שכב כדרך קבע בכונן הדיסקים במחשב שלי, ושימש כרקע לשיטוטיי באינטרנט. בלי ששמתי לב, חצאי משפטים ומנגינות מתוכו נקבעו בראש שלי, הייתי מזמזמת שירים שלא זכרתי מה שמם. ואז הוא עבר מהמחשב, למערכת בחדר. הייתי מכינה שיעורי בית לצליליו, הוא היה מתנגן בווליום נמוך כשהייתי ישנה, ובווליום גבוה כשהייתי קוראת. לאחר שבועיים שאוקיי קמפיוטר היה מוכר אך-לא-מוכר בשבילי, החלטתי החלטה גורלית : אוקיי קמפיוטר עולה בדרגה במחזיקי הדיסקים שלי. מהמחזיק הכחול, הוא עבר לירוק (ודילג על השחור). הדיסקים שזוכים להגיע למחזיק הירוק אמנם מקבלים הרבה כבוד, אבל לא קל להישאר שם, התחרות תמיד צמודה, ורק הטובים ביותר יכולים לשרוד. לעיתים דיסק מוצא עצמו מועבר מהירוק לורוד (שפל המדרגה), ומההלם קשה להתאושש. אוקיי קמפיוטר אכן שרד. ולאחר חודש, חודש בו למדתי להכיר אותו לעומק - כמרכז תשומת הלב ולא כמוסיקת כרקע, הוא זכה בכבוד הכי גדול שדיסק יכול לבקש לעצמו. מחזיק הדיסקים הכסוף. אוקיי קמפיוטר מונח עם הטובים ביותר, וויש יו וור היר ולד זפלין 2 מקיפים אותו. ואכן, מגיע לו. בשבילי השיר הכי טוב באלבום הזה הוא (Exit Music (for a film, אבל זה באמת לא קבוע. עכשיו אני מתקשה להאמין שאכן, לפני לא כל כך הרבה זמן, לא הבנתי את אוקיי קמפיוטר. הרגע הכנסתי את הדיסק למחשב (אחרי דיי הרבה זמן שלא הקשבתי לו), והנמכתי את הווליום מיד, כי לילה, וכולם ישנים. אבל ההתחלה הדרמטית שלו גרמה לי לחייך, ולא בגלל שום סיבה עמוקה, ולא- זה לא הזכיר לי שום דבר. אני פשוט אוהבת את השיר הזה, וזאת השורה התחתונה. אנשים אומרים שזה אלבום שלם, ושאי אפשר להפריד אותו לשירים, זאת חתיכה אחת. במקרה הזה אני לא מסכימה. כל שיר שונה, נותן זווית אחרת, וגורם תחושה ייחודית לו. כל שיר באוקיי קמפיוטר גורם לי לאסוציאציות למצבים אחרים. וכל האלבום ביחד מעביר אווירה שלמה, אך מורכבת מחתיכות-חתיכות, שכל אחת יכולה לעמוד בפני עצמה. אני לא יכולה לגמרי להתנגד לטוענים שזה אלבום מלנכולי. כי הם צודקים, אי אפשר לטעות בקול של תום יורק, אי אפשר לפרש את המילים לא נכון. אבל העצבות הכרונית הזאת של רדיוהד יכולה לתת לבנאדם את ההרגשה הכי טובה בעולם. (ועצב זאת לא ההרגשה הכי טובה בעולם). אוקיי קמפיוטר זה אלבום מחליף-צבעים. לפעמים הוא קר, שחור, פסימי, ביקורתי. לפעמים הוא מריר, ציני ושנון, ממורמר על העולם. אבל לא פעם קורה שצליל הסיום של אוקיי קמפיוטר מורח לי חיוך ענק על הפנים. אין לי הסבר, כי הכל נותן תחושה שלילית פחות או יותר, ומאלבום כזה צריך לצאת בוכים ולא מחייכים. אולי זאת גדולתה של המוסיקה, שפשוט אין הסבר. ובכלל, מתי מלנכוליות הפכה לקללה ? אבל צריך להיזהר, כי אוקיי קמפיוטר זה אלבום מסוכן. בקלות תוכלו לגלות שזאת הפעם השלישית ברציפות שאתם שומעים אותו, ושהוא לא נותן לכם מנוח, מתנגן ומתנגן ואי אפשר להפסיק. זה אלבום ממכר, אבל בניגוד לדברים ממכרים אחרים, בסוף נמאס. וחבל. __ אני יודעת, כל כך הרבה נכתב, כל כך הרבה נאמר, לא צריך עוד הגיגים על האלבום הזה. רבע לשתיים עשרה אצלי, ואצלכם רבע לשש. משעמם לי.
אחד האלבומים הכי מוכרים, הכי מדוסכסים, הכי יפים שאני מכירה. OK Computer. רדיוהד. אל האלבום הזה התוודעתי מאוחר יחסית, את היכרותי עם רדיוהד עשיתי שנתיים לפני זה, בהחלטה האמיצה והרנדומלית לקנות את Pablo Honey , אלבום הבכורה שלהם, שהכיר לי סגנון מוסיקה אחר לגמרי, היווה רקע לכל מעשיי במשך חודשים ארוכים, וגרם לי לזמר מספר שירים ללא הפסקה למורת רוחם של הסובבים אותי. וזה לא שאוקיי קמפיוטר שבה אותי בקסמיו מהרגע הראשון, להפך, לקח זמן עד שלמדתי ליהנות ממנו. בהקשבה ראשונה אוקיי קמפיוטר נשמע לי מאולץ, מלאכותי. אחרי שלושה שירים קפצתי בחוסר סבלנות לקארמה פוליס, לבדוק מה הביג דיל שכולם עושים מהשיר הזה - הכי מוכר מהאלבום כולו. הקשבתי לקארמה פוליס, והאמת, נשמע לי כמו מוסיקת מעליות מהפכנית. הנחתי את הדיסק בצד, ולא נגעתי בו חודשיים. ואז יצא Kid A, והמחלוקות לגביו העסיקו את כל חובבי רדיוהד. ואני נזכרתי באוקיי קמפיוטר, והוצאתי אותו ממעמקי מחזיק הדיסקים הכחול. בהתחלה האלבום שכב כדרך קבע בכונן הדיסקים במחשב שלי, ושימש כרקע לשיטוטיי באינטרנט. בלי ששמתי לב, חצאי משפטים ומנגינות מתוכו נקבעו בראש שלי, הייתי מזמזמת שירים שלא זכרתי מה שמם. ואז הוא עבר מהמחשב, למערכת בחדר. הייתי מכינה שיעורי בית לצליליו, הוא היה מתנגן בווליום נמוך כשהייתי ישנה, ובווליום גבוה כשהייתי קוראת. לאחר שבועיים שאוקיי קמפיוטר היה מוכר אך-לא-מוכר בשבילי, החלטתי החלטה גורלית : אוקיי קמפיוטר עולה בדרגה במחזיקי הדיסקים שלי. מהמחזיק הכחול, הוא עבר לירוק (ודילג על השחור). הדיסקים שזוכים להגיע למחזיק הירוק אמנם מקבלים הרבה כבוד, אבל לא קל להישאר שם, התחרות תמיד צמודה, ורק הטובים ביותר יכולים לשרוד. לעיתים דיסק מוצא עצמו מועבר מהירוק לורוד (שפל המדרגה), ומההלם קשה להתאושש. אוקיי קמפיוטר אכן שרד. ולאחר חודש, חודש בו למדתי להכיר אותו לעומק - כמרכז תשומת הלב ולא כמוסיקת כרקע, הוא זכה בכבוד הכי גדול שדיסק יכול לבקש לעצמו. מחזיק הדיסקים הכסוף. אוקיי קמפיוטר מונח עם הטובים ביותר, וויש יו וור היר ולד זפלין 2 מקיפים אותו. ואכן, מגיע לו. בשבילי השיר הכי טוב באלבום הזה הוא (Exit Music (for a film, אבל זה באמת לא קבוע. עכשיו אני מתקשה להאמין שאכן, לפני לא כל כך הרבה זמן, לא הבנתי את אוקיי קמפיוטר. הרגע הכנסתי את הדיסק למחשב (אחרי דיי הרבה זמן שלא הקשבתי לו), והנמכתי את הווליום מיד, כי לילה, וכולם ישנים. אבל ההתחלה הדרמטית שלו גרמה לי לחייך, ולא בגלל שום סיבה עמוקה, ולא- זה לא הזכיר לי שום דבר. אני פשוט אוהבת את השיר הזה, וזאת השורה התחתונה. אנשים אומרים שזה אלבום שלם, ושאי אפשר להפריד אותו לשירים, זאת חתיכה אחת. במקרה הזה אני לא מסכימה. כל שיר שונה, נותן זווית אחרת, וגורם תחושה ייחודית לו. כל שיר באוקיי קמפיוטר גורם לי לאסוציאציות למצבים אחרים. וכל האלבום ביחד מעביר אווירה שלמה, אך מורכבת מחתיכות-חתיכות, שכל אחת יכולה לעמוד בפני עצמה. אני לא יכולה לגמרי להתנגד לטוענים שזה אלבום מלנכולי. כי הם צודקים, אי אפשר לטעות בקול של תום יורק, אי אפשר לפרש את המילים לא נכון. אבל העצבות הכרונית הזאת של רדיוהד יכולה לתת לבנאדם את ההרגשה הכי טובה בעולם. (ועצב זאת לא ההרגשה הכי טובה בעולם). אוקיי קמפיוטר זה אלבום מחליף-צבעים. לפעמים הוא קר, שחור, פסימי, ביקורתי. לפעמים הוא מריר, ציני ושנון, ממורמר על העולם. אבל לא פעם קורה שצליל הסיום של אוקיי קמפיוטר מורח לי חיוך ענק על הפנים. אין לי הסבר, כי הכל נותן תחושה שלילית פחות או יותר, ומאלבום כזה צריך לצאת בוכים ולא מחייכים. אולי זאת גדולתה של המוסיקה, שפשוט אין הסבר. ובכלל, מתי מלנכוליות הפכה לקללה ? אבל צריך להיזהר, כי אוקיי קמפיוטר זה אלבום מסוכן. בקלות תוכלו לגלות שזאת הפעם השלישית ברציפות שאתם שומעים אותו, ושהוא לא נותן לכם מנוח, מתנגן ומתנגן ואי אפשר להפסיק. זה אלבום ממכר, אבל בניגוד לדברים ממכרים אחרים, בסוף נמאס. וחבל. __ אני יודעת, כל כך הרבה נכתב, כל כך הרבה נאמר, לא צריך עוד הגיגים על האלבום הזה. רבע לשתיים עשרה אצלי, ואצלכם רבע לשש. משעמם לי.
