תגידי את זה
היי, באתי לביקור קטן
במשך כמה ימים אני מבקשת ממנו ספנקים כי אני רוצה לדעת עד איפה הגבול שלי ועד כמה אני יכולה להתמסר אליו. אז עכשיו, אני יושבת וכותבת לכם בעוד התחת שלי כמו עגבניה (וכואב, כואב מאוד, על גבול השורף) לפני כמה דקות, אני ישבתי והורדתי סרטי סאדו והוא ראה טלוויזיה. אז באתי אליו וביקשתי ספנקים. "לא, ספנקים זה רק לשפחות, את לא שפחה, את נשלטת" כי תמיד אמרתי לו - אני לא שפחה, אני נשלטת, אל תקרא לי ככה. "נו, בבקשה, קצת?" "בואי אליי" 2 ספנקים וברחתי ממנו, לא יכולתי, זה ממש כאב. "די, לא רוצה" "לא רוצה? טוב, לכי." "לא, אבל אני רוצה." והוא צוחק. "את רוצה?" "כן" "טוב, עם כל הפלקה אני רוצה שתגידי "אני שפחה" "לא, לא רוצה" "אז לא תקבלי כלום" "אוף, טוב" ספנק אחד "נו? תגידי את זה" "לא !" "את לא רוצה? הוא דווקא רוצה" הסתכלתי על המכנסיים שלו וראיתי שם התעוררות... ועם כמה שהיה לי קשה להוציא את המילה הזאת מהפה שלי, הוצאתי אותה "אני שפחה" עוד ספנקים, שכאבו לי וחירמנו אותי באותו רגע "לא שכחת משהו?" "אני שפחה, נווווו, עוד" עוד ספנקים ועוד ספנקים ואני צועקת ומכל כל הצעקות והספנקים וה"אני שפחה" משהו בי נשבר. ממש. זה כאילו, שפחה זה שייך לעבר, לימי קדם, אני בכלל נשלטת, משרתת, אני לא שפחה ובכל זאת, כל סריה של ספנקים, אמרתי, אני שפחה ואז בספנקים האחרונים, התחלתי לבכות ולצעוק ולבכות ולצעוק והוא הפסיק רק כשראה שאני בוכה ואמר לי "בואי אליי" באתי אליו לחיבוק אוהב "למה את בוכה?" "כי היה לי קשה להגיד את זה." התכרבלתי בתוך החיבוק שלו עד שהפסקתי לבכות ואז הוא אמר לי "לכי תסתכלי במראה, איזה תחת אדום ויפה יש לך" באמת תחת אדום... כשחזרתי הוא שאל אותי "את בסדר אהבה שלי?" "כן" חיוך. "את לא רוצה חיבוק?" "לא, אני רוצה לכתוב על זה" אז ישבתי וכתבתי ועכשיו? עכשיו חיבוקי. האם גם לכן/לכם היה משהו בסשן ששבר אותכם עד כדי בכי? עד כדי שבירה?
היי, באתי לביקור קטן