תגידו,

[If6Was9]

ואני מכנה אותם Ball and chain

(יש שיר כזה של ג'ניס ג'ופלין).

 

[If6Was9]

אז אני ממליץ לך לשנות את הפתיח

האישי כך שיבינו ממנו שהסלולרי כבוי ולכלול מספרי טלפון בהם ניתן להשיג אותך (אם בכלל).

 

[צימעס]

לבטל את התאקולי

 

[צימעס]

כלומר -

לבעלי סלולרי בו הוא משתמש פעם בשנה (במילואים). יש בו הודעה נוסח "אל תשאירו הודעות, אנחנו לא בודקים", ובכ"ז, כל שנה מחדש, הוא מדליק את המכשיר ומוצא הודעות מהורי

 

[רגליים קרות]

ואני לא יכולה בלעדיו.

שיחות הטלפון בדרך מ/לעבודה מנעימות את דרכי. אני לא עונה למי שלא בא לי (אשרי השיחה המזוהה), גם אם עניתי בטעות למישהו שלא בא לי - תמיד (ובכל שלב של השיחה) אפשר להעמיד פני "אין קליטה" ולסגור את הסיפור, כך שאיני מבינה בכלל מה הבעיה במכשיר הפלאי הזה. קניתי את המכשיר הראשון שלי כשנולד בני בכורי. לא יודעת איך גידלו ילדים קודם...

 

[האגס 1]

אז אחת הבעיות שיש עם ההמצאה הזו

היא שמאז שהיא הפכה לפריט קבוע שיש לכל אחד, אי אפשר לקבוע כלום עם אנשים בצורה נורמלית - אם אתה רוצה לקבוע מקום ושעה עם אנשים, הקביעה תמיד נדחית עד לרגע האחרון, כי ממילא אפשר להתקשר כשמגיעים, להתקשר לפני שמגיעים, לברר לאן בכלל מגיעים, וכל הקביעה הופכת להיות סשן של שיחות קצרצרות שרק מאריכות את כל העניין. איך אנשים קבעו מקומות מפגש לפני הפלאפונים?

 

[צימעס]

../images/Emo5.gif תתקשר מהדרך, ואני אסביר לך

 

[D o r o t h y]

זה יותר מזה

היום אנשים סוחבים על עצמם את הפלאפון ובתוך הזכרון שלו - כל החיים שלהם. ככה הבוס יכול למצוא אותם בכל רגע, אמא שלהם יכולה להציק בכל שניה, השכנה ששואלת על ועד הבית וגם האיש עצמו, כשיש לו דקה של שקט כשהוא ממתין לאוטובוס, חס וחלילה שהוא יעמוד בשקט, עוד חס וחלילה יחשבו שאפחד לא אוהב אותו, אז הוא מתחיל לחייג אל כל מי שהוא מכיר. נשארנו במצב שאין לנו רגע של שקט ומנוחה, אף אחד לא מתגעגע אלינו יותר, וגם אנחנו לא מתגעגעים, פשןו מיד מתקשרים. זה מגיע עד אבסורד שכל ילד מתקשר לאמא שלו כשהמורה כועסת עליו (אני יודעת שאני קצת מגזימה, אבל לא הרבה) וככה גם הילד לומד שאין לו מה להסתדר לבד, הוא יתקשר לאמא והכל יהיה בסדר. וזה רק נזק קטן שהפלאפון עושה. יש ממש מחקרים שמתנהלים על העניין הזה בימים אלו ממש. שונאת פלאפון.

 

[De-Panther]

דווקא אני בעד טלפונים סלולרים אבל..

פשוט לא להשתמש בהם בהגזמה כמו שאת מתארת כל העניין של הקידמה זה הנוחות העניין הוא שהטלפונים הסלולרים הפכו לטרנד (ואני ממש לא סובל כשקוראים להם פלאפונים כי פלאפון זה החברה... למה לעשות לה פרסומת חינם??) אצלי בבית למשל כמעט כל שיחה שאני עושה מהבית יש מי שיצוטט לי או יקשיב לי דרך טלפון בצד השני של הבית... אז כשאני רוצה לדבר עם חברים אני מדבר איתם דרך הסלולרי ואין מי שיצוטט... וכשאני צריך טרמפ הבייתה ואין חבר עם מכונית בבית הספר או שאני סתם לא מרגיש טוב בבית הספר במקום סתם להתבשל שעות בבית הספר כי אין דרך להתקשר משם(לא מרשים לעשות טלפונים הבייתה אלא מטלפון ציבורי שנראה לי שהוא כבר שנים מקולקל) כשאתה גדול ויש לך אמצעים לנוע ממקום למקום בלי להיות תלוי בשביל זה באחרים אז אפשר לחיות בלי טלפון... ואם לא היו מקשיבים לשיחות שלי בבית אז הייתי משתמש בו רק מחוצלבית

 

[גנגי]

יש כמובן הצד השני:

כשחו"ח קורה משהו - תמיד ניתן להתקשר (פיגוע, תאונה, פקק לא צפוי, שינוי פתאומי בתוכניות). אני זוכרת כמה פעמים בחיי-שלפני-המכשיר-הנייד שאילו היה לי מכשיר כזה עליי היה לי ולכל אלו שהיה חשוב להם ממני הרבה-הרבה-הרבה יותר קל. מצד שני (סיבוב של שלושמאותשישיםוחמש מעלות כבר אמרנו הבוקר?

ומה זה אותנטי?

) כשהייתי בשנה שעברה בבוסטון סירבתי לרכוש למי מאיתנו מכשיר סלולרי, וככה שנה התנקינו מהקרינה וחזרנו לחיות כמו פעם, משוחררים מהמעקב הצמוד ומהצורך האובססיבי לדעת כל הזמן איפה כל אחד ולדווח על מה שקורה איתנו, והיה טוב. רק מה, בארץ זה לא עובד ככה.

 

[רגליים קרות]

סוף סוף מישהו מבין אותי.