שתי בארות

שתי בארות

שְׁתֵּי בְּאֵרוֹת שְׁתֵּי בְּאֵרוֹת נָטַשׁ אָבִי וּשְׁמָן מַר: עֵשֶׂק וְשִׂטְנָה. שַׁוְעַת הַמַּיִם הַחַיִּים בְּנַחַל גְּרָר גָּוְעָה לַשָּׁוְא מִתַּחַת לֶעָפָר פְּלִשְׁתִּים עַל תֹּף אָזְנוֹ הַמְּעֻנָּה. שָׁב וַיַּחְפֹּר בְּאֵר שְׁלִישִׁית בְּהוֹדָיַת כָּבוֹד מוּשָׁב וַיְּבָרֵךְ סַבְלָנוּתוֹ, שֶׁלֹּא כָּשְׁלָה בְּמִבְחָנָהּ. בָּנָה מִזְבֵּחַ רַב תִּקְוָה וְאַט אַט חָשׁ כֵּיצַד מַשָּׁב שֶׁל רוּחַ לַיִל חֲרִישִׁית מַרְחִיב מִפְרַשׂ הָאֱמוּנָה. לִמְּדַנִי שֵׂאת גְּזֵרַת גּוֹרָל, שׁוֹט אֵל עִקֵּשׁ, חֲסַר פְּשָׁרוֹת. עַל הֶעָפָר שֶׁכְּבָר נִשְׁפַּךְ, אַל נָא תִּבְכֶּה. הֵן קַל לִבְחֹר עָפָר שָׁפוּךְ מִדָּם שָׁפוּךְ - אַל תִּלָּחֵם עַל בְּאֵרוֹת! אָחִיךָ הַתְּאוֹם בָּגַד כְּנַחַל גְּרָר; הוֹלִיךְ סְחוֹר סְחוֹר אֶת הַבְּכוֹרָה וְהַבְּרָכָה אֶל אֹהָלָיו כִּשְׁנֵי צְרוֹרוֹת. הוֹתִיר לְךָ מֶרְחָב שׁוֹמֵם. חַיִּים בָּעֵמֶק הֶעָכוֹר. אַל תִּתְאַבֵּל עַל עַצְמְךָ. אַל תְּטַפֵּס עַל הַקִּירוֹת. יְהִי הָאוֹר קְצֵה מִנְהָרָה. בַּל כְּסַרְטָן תִּצְעַד אָחוֹר. קוֹל יַעֲקֹב הִשִּׂיג הַכֹּל. גַּם זוּג יָדַיִם שְׂעִירוֹת. שָׂעִיר אֲנִי לַעֲזָאזֵל וּמְתַעֵב עָרְמַת גּוֹלִים. אַרְבַּע מֵאוֹת הָאִישׁ אִתִּי לֹא כְּצָבָא הַגָּח לַקְּרָב, כִּי אִם בְּפֶסַע רַךְ, אִטִּי - - - קָרֵב; בְּצַעַד לֹא אַלִּים. אָחִי שֶׁלִּי. עֶשְׂרִים שָׁנָה. הֵן לֹא הִשְׁכַּבְתִּי מַאֲרָב. רְאוּ, אֵיךְ הַחַיְשָׁן הַזֶּה שׁוֹלֵחַ לִי מִנְחַת גְּמַלִּים. אֵיךְ עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ בְּחָכְמָתוֹ אַט מְקֹרָב. פָּרוֹת, תְּיָשִׁים וַאֲתוֹנוֹת, עִזִּים, אֵילִים וּרְחֵלִים לְאַח נִשְׁכַּח כְּצֵל כּוֹשֵׁל, אָבָק בְּרוּחַ הַשָּׁרָב. אִם בַּשָּׂרָף הוּא נֶאֱבַק עַד אוֹר הַשַּׁחַר הַלּוֹהֵב וְעוֹד בְּרָכָה סָחַט עָרוּם מִבֵּן שָׁמַיִם אוֹהֲדִים, הֵיאַךְ מִמֶּנִּי עוֹד יַחְשֹׁשׁ, מֵאָח נִבְגָּד, שׂוֹנֵא-אוֹהֵב. מֵרֵיחַ הַשָּׂדֶה הָעַז, בְּשַׂר צַיִד מַעֲלֶה אֵדִים, מִזַּעֲקַת קָרְבַּן חַטָּאת וְשׁוּב לוֹפֵת אֶת הֶעָקֵב בְּאֶצְבְּעוֹת פְּלָדָה קָשׁוֹת. אַחִים הֵם לוֹ כַּעֲבָדִים. הֵן כָּךְ בֵּרַךְ אוֹתוֹ הָאָב. עַל כֵּן לִבִּי קָשְׁיוֹ צוֹהֵב. וּבָאתִי לַעֲרֹךְ מִשְׁפָּט; מִשְׁפָּט חָפוּז, נְטוּל עֵדִים; אַךְ בִּרְאוֹתִי אֶת הָאֻמְלָל רָוְתָה נַפְשִׁי כְּאֵב נוֹקֵב. אָחִי שֶׁלִּי. עֶשְׂרִים שָׁנָה. נָשִׁים סָבִיב לוֹ... יְלָדִים. כִּכְסִיל עַל צַוָּארוֹ אֶפֹּל; אֶשַּׁק לַשְּׁוָא בּוּל עֵץ רָקֵב: כְּבִנְעוּרֵינוּ חַשְׁשַׁן, חִוֵּר פָּנִים, אָפוּף פְּחָדִים. אֶת יְלָדַי וּנְשׁוֹתַי אֵינוֹ רוֹצֶה בִּכְלָל לִרְאוֹת. יֵלְכָה כָּל אָח בִּשְׁבִיל אַחֵר. שָׁלוֹם רָחוֹק. כּוֹרֵת חוֹזֶה. אָחִי שֶׁלִּי. עֶשְׂרִים שָׁנָה. אֶת עֲדָרָיו כְּבָר שָׂשׂ לִרְעוֹת. נִפְטַר מִמֶּנִּי בִּמְהִירוּת, נָסַע סֻכֹּתָה כְּבוֹזֶה קִרְבַת דָּם סְרָק, לֹא מַרְנִינָה. כְּחָשׁ: עוֹדִי חוֹרֵשׁ רָעוֹת. ואָץ לִבְנוֹת לוֹ בֵּית-קְיָמָא. בִּימָה גְּבוֹהָה בְּמַחֲזֶה. מַחְסָן לִרְכוּשׁוֹ הָרָב. מוֹרִיד מָסָךְ. סוֹפֵר מָעוֹת. מִצּוּק אֶצְפֶּה חֲסַר אוֹנִים. עָדִיף אוֹיֵב מֵאָח כָּזֶה. בְּלֵב נִשְׁבָּר מֵהַר שֵׂעִיר לַשָּׁוְא אֶכְסֹף אֶל אָח צָעִיר.
 

חמודית

New member
השיר הזה

דורש מאמץ אינטלקטואלי לא קטן. לפחות כך אני הרגשתי. לא ממש ידידותי לקורא. אתה דרשני כלפי הקוראים שלך. אבל זה שווה. שירו של המובס. של עשו. פורש יריעת חיים. והדמיון והעושר הלשוני של הכותב-מרשימים מאוד מאוד.
 
גם באופן הקל וגם באופן המורכב

אני כותב בכל מיני אופנים וכל אחד מסב תענוג אחר. מגלוסה של 72 שורות עם ניואנסים על אותו חרוז ומרובעים פנימיים במרכזי השורות ועד שיר מודרני פשוט, שסתם יוצא לי פתאום בכיף. על אותה גלוסה (שיר ארוך עם בית ראשון מיוחד המתפצל לכל השורות האחרונות בשאר הבתים הבאים בתור) עבדתי במשך שבועיים. שמונה שעות כל יום. מאמץ ממושך כזה נדיר אצלי. הלוואי שהייתי תמיד כה חרוץ. לפעמים פשוט עובד עם מוסיקה. חזרנו לפני כמה שנים מטיול באנגליה וסקוטלנד עם כמה קלטות עם שירי עם. אני מקשיב לשירים ופשוט כותב להם מלים חדשות. גם זה כיף וכתיבה על פי נעימות יוצרת רתמוסים צליליים חדשים, שבכתיבה רגילה לא שכיחים. לפעמים אני עובד עם שכבת עומק. יש לי מחזור שירים על החצי הראשון של ספר בראשית. האגדות הנושנות מוצגות במחזור שלי מזוית ראיה אישית יוצאת דופן. עד גיל 37 כתבתי רק שירה מודרנית פשוטה, שלפחות אצלי היתה גרועה במיוחד. באותה תקופה גם כתבתי סיפורי מדע בדיוני, אגדות וסיפורי צבא. משוררת אידיש ידועה, חברה של סבתא שלי, המליצה לי לעבור לפרוזה בלבד, כי השירה שלי... איך לומר בעדינות, היתה אז על הפנים. ואילו אשתי, בעלת הטעם הספרותי המעודן, אמרה לי, כשיש לך כאב ראש, אל תכתוב בשיר שהראש שלך כואב. חפש דרך עקיפין. שיר זה לא מברק או כביש מהיר. יום אחד נכנס שכן צעיר, טבח במקצועו וגם משורר לעת מצוא. עד היום איני יודע איך נולד אותו רעיון, לעשות תחרות היתולית, מי כותב ראשון סונטה על פי כל החוקים והכללים. פתחנו ספר של טשרניחובסקי כדי לפענח את סוד המבנה. למרות שלמדתי ספרות כללית, לא ידעתי איך כותבים סונטה. קראנו. למדנו. התחרות התחילה ו... הפסדתי. רק בגלל גאווה הצעתי תחרות מורכבת יותר. מי כותב ראשון כליל סונטות. מחזור של חמישה עשר שירים. הוא הלך לביתו... ושכח מכל העניין. אני לא זזתי מהמחשב שלושה ימים והקדשתי את כליל הסונטות הראשון שלי ליום הנישואין עם אשתי. וכך באופן מקרי לגמרי צללתי מהשירה המודרנית לשירה הקלאסית עד היום. אני יודע שזה רק פרוזדור. אני יודע, שזה פתר לי אישית בעיה של כתיבה פשוטה מידי. כל פעם שאני קורא שיר ארוך של רילקה, אני רואה כיצד עצמה אדירה של שירה לא זקוקה לכל הפיגומים המסובכים של הניאו קלאסיקה. אך זה כבר השלב הבא. מקוה שיום אחד אטפס אליו. בינתיים... מתוך הרגל נושן... בין פרוייקט מסובך לפרוייקט מסובך חלקית, אני ממשיך לכתוב כל הזמן ערמות של שירים קלילים, שגורמים הנאה. כתיבה זה משהו מסובך. חלק אחד שלה גורם לך הנאה בעצם מלאכת הכתיבה. חלק אחר שלה גורם לך תחושת הישג כמו לטפס על הר גבוה, כשאתה מזיע, מתנשם וחושש פחד מוות לפול. הגלוסה שלי "ימי הטל" כוללת למשל 72 חרוזים זהים כמעט. בעצם עם הסיומות ´עה´, ´אה´ ו´הה´ במחזוריות מסוימת. התחלתי אותה בתקופה של חוסר השראה מוחלט. אפילו לא ידעתי אם יש בשפה העברית מספיק חרוזים למבנה המסובך שתכננתי. מילוני החרוזים העכשוויים שנמצאים כיום על כל מדף עדיין לא ראו אור. לאחר שבועיים של עבודה מוזרה ומטורפת הראיתי את היצירה לאשתי בחוסר ביטחון מוחלט. הופתעתי כשאמרה שזה אחד משירי הטובים. להוציא ממנה מחמאות זה יותר קשה ממים מהסלע... וטוב שכך. עד היום אין לי ביטחון בשיר הזה אך תחושת סיפוק מוזרה מהתפיסה הגרנדיוזית. 72 שורות עם ניואנסים מחזוריים על אותו החרוז. מרובעים פנימיים במרכזי השורות שכל אחת מהן מכילה 16 הברות ואפילו צורה גרפית של משולשים בפסקאות השיר. מעולם לא ניסיתי לחזור על אותה רמה של מורכבות. כמו מגדל קלפים שאי אפשר לשחזר...
 

No Comment

New member
סלח לי שהצצתי להודעתך האישית אך-

שירים לא אמורים להיכתב מתוך הבטן ולא ע"י עזרים ??? עם כל הכבוד לכל מנתחי השירה והספרות, זה נשמע לי מאוד מלאכותי לכתוב משהו רק כי הוא מתאים לתבנית מסויימת, איפה הניצוץ לעזאזל ? נראה כאילו אתה כותב בשביל הכתיבה. נ.ב- כל הכבוד לך על הידע העצום בשירה, חלילה לא מזלזלת להיפך, גם אני קוראת אבל בניגוד אליך(כך נדמה לי) זה לא רק להעשרה.
 
אפשר לכתוב מהבטן ואפשר לא

האם מאות שנות שירה קלאסית, שלא נכתבה מהבטן, היו בבואת סבון? הכתיבה יכולה גם להתחיל בבטן ולעבור גם דרך איברים אחרים מפותחים יותר...
 

קסנדרה*

New member
משב עלים - את דעתי על כתיבתך ...

אתה כבר יודע זה מזמן. ולטובת אלו שאולי לא קראו בעבר - אני מעריצה את כתיבתו של משב עלים. אבל אל תיפול רוחו של איש, אני מעריצה סגנונות שונים ורמות שונות של כתיבה. מה שגורם לי להרגיש מרוגשת לא פחות , פרי כתיבת ביכורים
אז נהנה זה מפרי יצירתו של האחר, נפרה האחד את השני - ונתבשם כולנו מהאוירה הטובה השוררת בפורום זה. שבת שלום ומבורכת לכולם קסנדרה
 
שבת שלום קסנדרה

בגלגולי הקודם הייתי כמעט כבשה שחורה. ובכן... כשהטלה הלא חכם במיוחד תועה הרחק מהעדר ומעבר לגבעה כבר נשמעת יללת הזאב המשחר לטרף והבדידות שממנה באת ואליה תשוב כבר לא נראית כמו סוד הגן הנעלם, אלא כמו הסיפור שלא נגמר... אתה מגלה שהפורום הזה לא רק יקר וחד פעמי, אלא גם לא באר צלולה שכדאי לירוק לתוכה. בקיצור, בשפת העם, הפסקתי לעשות רעשים וצלצולים. לפחות אני מתחייב לנסות תמיד. קסנדרה, שבת שלום ותודה על הסבלנות שבה את מתמודדת גם עם טיפוסים חסרי מנוחה כמוני, שיותר מידי זמן עובר עד שהם נרגעים ואיכשהו משתלבים. אתה מציל מישהו מאי בודד. שעות על שעות על שעות הוא מפטפט באוזניך את כל השנים הרבות, שבהן לא יכול היה להוציא מלה מפיו. ואם אתה חכם אתה פשוט מעניק לו חבל ארוך של זמן להשתטות קצת. ואז אתה מקבל אותו מפויס ומאושש. הכוח לאחוז תמיד במושכות שלך עצמך הוא משהו שלאנשים מאושרים יש תמיד ולאחרים רק לאחר מאמצים ושנות לימוד והתמודדות רבים ואחרים לעולם לא. לא הייתי רוצה לנהל פורום לשירה. זה כל כך קשה. לכל כך הרבה כותבים בתחום הזה יש כנפיים מזכוכית ורגישות יתר שטובה לכתיבת שירה אך לא לחיים עצמם. תהיי ברוכה קסנדרה...
 

קסנדרה*

New member
../images/Emo13.gif כן, קשה אבל מהנה

ייתכן שבגלגול הקודם הייתי כמעט דג ששתק.... היום אני מלאת שקט פנימי ורוגע, אני מפוייסת עם עצמי ולכן גם יכולה להיות מפוייסת מולכם ומול כל מה שמגיע אליי בשוגג. כן החכמה הגדולה היא אכן להעניק את "חבל הזמן" כדבריך, אך כיצד נאמוד את הזמן...? האם שנה זה זמן מספיק..? לאחד כן,, לשני לא... תודה על ברכתך ושוב מברכת את שובך לפורום קסנדרה
 
למעלה