שתיקה מעיקה
מן יום שכזה. שהשתיקה מלווה אותי. רוצה להוציא צעקה מתוכי ולא יודעת איך..גם לא ממש מבינה על מה..גם לא מבינה את ה-למה? מין שתיקה שעוטפת את הנפש, אולי היא מגינה עליה, אולי היא מונעת ממנה לצעוק. אין באפשרותי להצביע מה בדיוק כואב, מה בדיוק שותק. חשה שזה משהו אחר...לא ברור כזה. חשה שזה הכאב שלי- שאולי עולה שוב כעת, הבלבול בחיי- שעדיין לא הסתיים, וזה עוד משהו... הפיגוע! לאחר כל פיגוע שכזה אני מתכנסת בתוכי, הולכת לאיבוד בפנים. כואבת עם המשפחות, מרגישה חוסר אונים, חשה שרוצה להושיט יד, אבל מה היא כבר תעזור. עוד נפש איננה עימנו. עוד נשמה הלכה מבלי שהספיקה להשלים את ייעודה. ואני- כמה קטנה אני?!...כמה עלובה אני. ממשיכה עם חיי, דואגת לטרדות היום, יוצאת מבלה..הרי לא הייתי עושה כל זאת אם זו הייתה המשפחה שלי. כמה קטנה אני! ובאיזה זכות אני "בוכה" שעצוב לי ומר לי, באיזה זכות אני מקטרת על העולם? על השינויים בחיי, על הרגעים המרים...באיזה זכות? מול אובדן שכזה...קטונתי! ורע לי, כל כך רע לי. שאני כאן, הם הלכו ואינם, המשפחות כואבות -באיזה זכות אני מתיימרת להבין או לחוש את כאבן? מין יום שכזה...עצוב לי, והכי הכי כואב לי...שזה מין יום שכזה, אולי לא יום אחד..אבל מחר כבר הכל ישתנה. מחר כבר אחייך ואצחק, ואולי עוד הלילה כשאצא לבלות...כמה עלובה אני. ואל תאמרו, החיים ממשיכים, הרי יודעת זאת אני. יודעת ומלמדת אחרים. אבל ישנם חיים שנלקחו, כך באיבם. ישנם ילדים ומבוגרים שלא יחייכו שוב לעולם. ישנם משפחות שלא יתקיימו שוב כבעבר. אז רוצה הנפש לצעוק... אולי על מר גורלם?! אולי כי אני מרגישה כל כך עלובה? אולי כי החוסר אונים...משתלט? יש כל כך הרבה "אוליים"...אבל מה זה עוזר? שאלות שנזרקות לאוויר, הצעקה נשמרת בפנים, והלב...הוא מרגיש- וכואב לו. מין יום שכזה...מלווה בכאב. ואולי איננו סתם יום?... Mאיה (ברגע של עצבות)
מן יום שכזה. שהשתיקה מלווה אותי. רוצה להוציא צעקה מתוכי ולא יודעת איך..גם לא ממש מבינה על מה..גם לא מבינה את ה-למה? מין שתיקה שעוטפת את הנפש, אולי היא מגינה עליה, אולי היא מונעת ממנה לצעוק. אין באפשרותי להצביע מה בדיוק כואב, מה בדיוק שותק. חשה שזה משהו אחר...לא ברור כזה. חשה שזה הכאב שלי- שאולי עולה שוב כעת, הבלבול בחיי- שעדיין לא הסתיים, וזה עוד משהו... הפיגוע! לאחר כל פיגוע שכזה אני מתכנסת בתוכי, הולכת לאיבוד בפנים. כואבת עם המשפחות, מרגישה חוסר אונים, חשה שרוצה להושיט יד, אבל מה היא כבר תעזור. עוד נפש איננה עימנו. עוד נשמה הלכה מבלי שהספיקה להשלים את ייעודה. ואני- כמה קטנה אני?!...כמה עלובה אני. ממשיכה עם חיי, דואגת לטרדות היום, יוצאת מבלה..הרי לא הייתי עושה כל זאת אם זו הייתה המשפחה שלי. כמה קטנה אני! ובאיזה זכות אני "בוכה" שעצוב לי ומר לי, באיזה זכות אני מקטרת על העולם? על השינויים בחיי, על הרגעים המרים...באיזה זכות? מול אובדן שכזה...קטונתי! ורע לי, כל כך רע לי. שאני כאן, הם הלכו ואינם, המשפחות כואבות -באיזה זכות אני מתיימרת להבין או לחוש את כאבן? מין יום שכזה...עצוב לי, והכי הכי כואב לי...שזה מין יום שכזה, אולי לא יום אחד..אבל מחר כבר הכל ישתנה. מחר כבר אחייך ואצחק, ואולי עוד הלילה כשאצא לבלות...כמה עלובה אני. ואל תאמרו, החיים ממשיכים, הרי יודעת זאת אני. יודעת ומלמדת אחרים. אבל ישנם חיים שנלקחו, כך באיבם. ישנם ילדים ומבוגרים שלא יחייכו שוב לעולם. ישנם משפחות שלא יתקיימו שוב כבעבר. אז רוצה הנפש לצעוק... אולי על מר גורלם?! אולי כי אני מרגישה כל כך עלובה? אולי כי החוסר אונים...משתלט? יש כל כך הרבה "אוליים"...אבל מה זה עוזר? שאלות שנזרקות לאוויר, הצעקה נשמרת בפנים, והלב...הוא מרגיש- וכואב לו. מין יום שכזה...מלווה בכאב. ואולי איננו סתם יום?... Mאיה (ברגע של עצבות)