אני ממשיך להתכתב עם הבחורה הנכה
מכתב רביעי הלוך ושוב בינתיים. נדרשת שם עזרה של קלינאית תקשורת, שבאה רק פעמיים בשבוע, ולכן האיטיות. דיברתי קצת עם הקלינאית תקשורת בטלפון והיא הסבירה לי מה קורה עכשיו.
אני מוצא את עצמי חושב על הבחורה הזו כל הזמן. וזו תחושה חדשה לגמרי. המכתב הראשון שלה היה בעל אופי של הכרות, אפילו רומנטית. ביקשה תמונה ושאספר על עצמי. שלחתי לה גם תמונה וגם את התיאור הכי אופטימי והכי לא מופרע שאני מסוגל ליצור על עצמי בלי לשקר. אני משתדל לשלב הומור, להיות קליל. להיות ה"חמוד" שהנשים בחיי טענו שאני. שואל אותה שאלות מובילות ושאלות המשך לפי התשובות. הכתיבה שלה ילדותית קצת, ואני מתאמץ לא לכתוב כמו לילד. לא להתנשא. היא מוטרדת בעיקר כי היא גרושה. להבנתי הם התגרשו עוד לפני התאונה. על הענין הזה היא חוזרת שוב ושוב, כאילו זו הבעיה הכי גדולה שלה.
אני מרגיש שאני רוצה לבקר אותה, הפעם ביקור אישי. אבל זה לחלוטין נגד האישיות שלי ליזום דבר כזה. בחיים לא יזמתי פגישה אישית. אני אחכה שיזמינו אותי משם. גם זו פעם ראשונה, שאני מקווה שיזמינו אותי.
היא חיה עם ההורים. כולם שם מבוגרים. היא בערך בגילי. להיות איתה בקשר אישי זה להיות בקשר עם סביבה שלמה. אבל משום מה זה לא מפחיד אותי.