אני מודה ואני כנראה יחידה פה בעניין שביקורי משפחות לא מרגשים אותי.
לא אמינים לי.
לא מרגשת אותי ההתנהגות של הדיירים (כל עונה מחדש) כאילו הם שבויים בסוריה. ורואים את היקרים להם אחרי שנות שבי קשות ועינויים פיזים (אולי השירה של דניאל והצווחות של מרינה יכולים להחשב סוג של עינוי ), לא יודעת)
אפילו גלעד שליט והוריו אחרי חמש נות שבי לא התנהגו בצורה המטורפת והמטורללת שמתנהגים הדיירים האלו שבסך הכל עברו לגור באולפן טלויזיה מרצונם החופשי כחלק מהרצון שלהם להתפרסם.
הם יושבים בבריכה כבר חודשיים, אוכלים לעיתים טוב לעיתים קצת פחות טוב.
נהנים ממותרות שלרהבה אנשים אין והם בסך הכל שם חודשיים .
חבר'ה צעירים נוסעים לטיולים ארוכים בחו,ל ולא מתנהגים ככה.
כשנסעתי לבקר את הבן שלי בארגנטינה אחרי שנה שלא ראיתי אותו לא קוננו בשדה התעופה בצווחות ודמעות ולא נפלתי על הריצפה וקרעתי את הבגדים.
אני מאמינה שמעונה לעונה הם לומדים את הפוטנציאל של מפגש משפחות וכמה חשוב לדמוע הכי הרבה, לצעוק הכי חזק ובעוד עונה או שתיים כבר יתעלפו לנו מהתרגשות.
להודות לאמא על ההקרבה הגדולה
(זה לא מובן מאליו.....זה כן מובן מאליו!!! זו אמא שלך) להגיע לנווה אילן באמצע היום כאילו זו באמת איזו הקרבה יוצאת דופן.
מודה שעם כל חוסר אהבתי לקאזם היחיד שהייתי יכולה להאמין לתגובה רגשית כל כך עוצמתית זה היה הוא לו אמא או אבא שלו היו מגיעים לשם.