"שרשור הפיט בסט"

[oren29at]

יפה! ואם אנחנו כבר בארץ

כדאי להזכיר שני אנשים שהצליחו איכשהו להתחמק מקריירה מוזיקלית עם דני סנדרסון:

הראשון הוא מנחם זילברמן המנוח, שהיה חלק מהחבורה העליזה שסנדרסון היה במרכזה, ושהקליטה את אופרת הרוק "סיפורי פוגי". זילברמן היה הקריין או משהו דומה, וגם השתתף בכתיבת המילים ל"מגפיים של ברוך".

בשלב מסויים אני מניח שכל הצדדים הבינו שחברות בלהקת רוק כרוכה גם ביכולת שירה או נגינה כלשהם, וזילברמן הלך לו לדרכו, משאיר את "כוורת" עם מצבת חברים של שבעה בלבד.

http://youtu.be/VcQCcZkZ8YY

השניה היא גלי עטרי, שסומנה ע"י סנדרסון וגוב כזמרת הפוטנציאלית של "גזוז". עטרי הציגה עמדות קשוחות במו"מ הכספי, ודרשה משכורת זהה לזו של הצמד, פלוס התחשבות בלו"ז שלה כדיילת. סנדרסון וגוב ישנו על זה איזה לילה, והחליטו להשתמש בכוח עבודה זול יותר וצעיר יותר שבדיוק השתחרר מהצבא- מזי כהן. השאר היסטוריה.

הסיפור הזה, האמת, הוא רק תירוץ לשים פה את אחד השירים היותר מקסימים שנכתבו בעברית- "היא לא תדע"

http://youtu.be/Fap-p15mzdU

 

[אום נטע]

מעניין! אבל גלי לא בדיוק יצאה מופסדת

הקריירה שלה רק נסקה כסולנית. מזי כהן, לעומת זאת, לא ממש המריאה אחרי גזוז. ודוקא יש לה שירים טובים.

 

[oren29at]

לא בדיוק בצורה הלינארית שתיארת

הסיפור של גזוז התרחש ב 1978 כמדומני. בעשר השנים שלאחר מכן יש חפיפה מסויימת בין הקריירות של שתי הזמרות האלה:

- בסוף שנות השבעים/תחילת שנות השמונים הקריירה של גלי עטרי היתה סלט גדול, נטולת כיוון אומנותי מובהק, ולא ממש מצליחה. היה את העניין הזה עם "הללויה", אבל חוץ ממנו (ומ"ולנטינו" אם נתעקש) עטרי בחרה באנשים הלא נכונים שיפיקו ויעבדו את השירים שלה: אם אלה תרועות הסקסופון של ירוסלב יעקובוביץ', ואם זה תחכום היתר של מתי כספי.

באותו הזמן מזי כהן היתה שותפה לאחד ההרכבים השאפתניים והמבטיחים של המוזיקה הישראלית: "פרמיירה" הורכבה מכהן, אבנר קנר המנוסה (14 אוקטבות, א"י הישנה והטובה ב' וג' של אריק איינשטיין) ויואל לרנר המבטיח. האלבום הזה נכשל בגדול, קבר את הקריירות של קנר ולרנר, ושלח את מזי כהן להקפאה של כמה שנים.

- באמצע/סוף שנות השמונים גלי עטרי חברה לאילן וירצברג שהפיק ועיבד לה שירים מלודיים וחכמים להפליא. מוזיקת המיינסטרים של עטרי בהפקתו של וירצברג (שלושה אלבומים כמדומני, אין לי כוח לאמת את זה) היא בית ספר לפופ מסחרי שאינו שטחי. הלוואי ומוזיקאים שמכוונים אל האמצע היו לוקחים את האלבומים האלה ומשננים אותם בעל פה. הנה "אסמרלדה" לדוגמה (ואיזה מלחין עצום הוא אריאל זילבר!)

http://youtu.be/1TGb6eX_ZiI


גם כהן מצאה את הנישה שלה באותה התקופה- בהתחלה באופרת הרוק "מאמי", ואחר כך עם האלבום הראשון והמצוין שלה שהיה גם פוליטי וגם מסחרי מספיק כדי לשים את "תחנה בזמן" במקום הראשון במצעד של רשת ג' (נכון, גלויות ולא מכירות, אבל היי- את לוקחת את מה שנותנים לך).

משם והלאה דרכיהן נפרדו- גלי עטרי עשתה ועושה קריירה סבירה פלוס, מזי כהן הוציאה את האלבום השני שלה כמעט שש שנים אחרי הראשון, נכשלה איתו, והורידה את הפעילות המוזיקלית שלה למינימום האפשרי. ראיתי אותה לפני כמה חודשים מתארחת אצל מי אם לא דני סנדרסון. הקול כבר לא אותו דבר, הגרוב נשאר כשהיה. לונג ליב מזי. הנה "תחנה בזמן".

http://youtu.be/MKU99Wb0Nfo

 

[droriko]

אני לא חושב שזילברמן היתה מתאים ללהקה

הוא לא היה נגן,גם לא זמר, בשביל הקראת סיפורים היה את פוגי. גם אם הוא היה נשאר בלהקה לא רואה אותו חלק אינטגרלי ממנה.

 

[droriko]

אה עכשיו שמתי לב שכתבת את זה

 

[Barmelai]

אולי נראה ככה אבל ממש לא ככה

בגדול, הרוק והפופ הישראלי לא מתיישב עם השרשור הזה. בישראל אין אף ביטלס ולכן אין אף פיט בסט. אין כאן להקות שמכרו מליונים, גם לא מאות אלפים. אין כאן רכבת של הצלחה שמישהו הצליח לפספס. את המוזיקאים שממש התעשרו ממוזיקה אפשר לספור על יד אחת וגם הם לא חיים באחוזות ענק בקאנטרי.

בסצינה לא סצינה של תרבות לא תרבות רוק לא רוק, יש מצב לנוד אולי, רק למי שפספס את ההזדמנות לקחת חלק באלבום ממש טוב אמנותית. מסחרית, אפילו משינה בקושי סגרו את החודש.
אמיר צורף לא היה שם באיש שראה הכל ולא שיחק אותה באלבום הנמכר יחסית של נוער שוליים אבל הוא חתום על שורה יפה של אלבומים מצויינים אחרים (לא שנוער שוליים חתומים על אלבום ראוי כלשהו אבל ניחא).
צורף חולק את ג'ינג'יות עם תמיר אלברט, אלבום נשכח ונפלא, אבל תרומתו החשובה יותר היא כמפיק. אלבום המצעדים של יוסי בבליקי חייב לאמיר צורף חוב גדול, לא רק בסאונד הייחודי, צורף שותף לרוב הלחנים באלבום הזה שהוא אחד היפים שיצאו בעברית
צורף הפיק לעמיר לב את אלבומו הטוב ביותר, הפיק את אביתר בנאי וכמובן את זוגתו, סיוון שביט. על הדרך הוא כתב עם הנ"ל ולהם, שירים קטנים ונוגעים ללב שבאופן טבעי מזוהים עם השרים אותם. טביעת האצבע שלו כגיטריסט, מלחין ומפיק היא מובהקת מאוד, בעלת סאונד חם, אינטימי וחלומי. צורף הוא מוזיקאי שמתפרנס יפה מהמוזיקה שלו לאורך שנים - הלוואי על פיט בסט...

 

[droriko]

לא הכל בחיים זה כסף

למרות שאם היו מציעים לך להחליף את הגוב הנוכחי שלך בג'וב של יובל בנאי,לא נראה לי שאתה או מנהל הבנק שלך הייתם מתנגדים.

בסופו של דבר מבחינת הצלחה(על איכות אפשר להתווכח) משינה זאת הלהקה הכי גדולה שהיתה פה,ביי פר על כל שאר הלהקות. אפילו הדג נחש שהוציא כמעט 10 אלבומים,אף אחד לא מעז להשוות אותם אליהם. היית צריך להיות שם בהופעת פרידה שלהם פארק הירקון מול 50 אלף צופים כדי להבין את ההיסטריה וההערצה(לא שהיום הם לא מפוצצים קופות,אבל מן הסתם הם כבר לא איקונים כמו פעם). אז להגיד שזה לא הביטלס,זה כמו להגיד למישהו שזכה בלוטו "נו אז מה זה 50 מיליון,לביל גייטס יש 50 מיליארד".

 

[droriko]

לגבי אמיר צורף

כמו שכתבתי,הוא אכן מוכר מפרוייקטים אחרים. אבל ההכרה שלו היא בעיקר בקרב הברנז'ה והמעריצים ההדוקים של הרוק הישראלי כמוני וכמוך. תשאל בן אדם אקראי ברחוב מי זה אמיר צורף ולא יהיה לו מושג.

אגב בלי קשר לדיון, "פעם בחיים" זה האלבום הכי פחות טוב של לב,ובטוח הכי פחות בועט שלו מבחינה מוזיקלית,זה למעשה האלבום היחיד שלו שאני לא משתגע ממנו(למרות שהשירים נחמדים,שאולי זאת הבעיה שלו). האלבום הכי טוב שלו זה "הכל כאן",שם הוא גם פורץ את הגטו הבנאלי של שירי האהבה ומתעסק בנושאים חברתיים.

 

[Barmelai]

אני לא מעריץ אדוק של הרוק הישראלי

רק צורך מתוכו מה שמתאים לטעמי, כמו מהרוק של כל מדינה אחרת בעולם, אני פשוט לא מפלה. מה שכן, אני רגיל לקרוא את העטיפה האחורית של מה שאני שומע, זה טבע שני של מי שגדל על תקליטים.
לגבי עמיר לב, זה בסדר גמור שלא כולנו אוהבים אותו דבר. לטעמי לב בין המוזיקאים הגדולים כאן ולמעט הראשון שלו אני אוהב את כולם (ומחכה לצאת ו שלהחדש, בקרוב מאוד).

 

[droriko]

כשאתה אומר הראשון שלו

אני מקווה שאתה מתכוון לראשון-ראשון ולא לזה שהוא עצמו מחשיב כראשון

 

[Barmelai]

לזה שהוא היה רוצה לשכוח

"רוצה לראות אתכם במקומי"

 

[oren29at]

אני עם דרור פה בנושא של משינה

מבלי להתייחס לאיכויות המוזיקליות של משינה- במבט לאחור, משינה בהחלט עשתה קריירה יפה מלהיות להקת רוק. האורן משהו הזה שפיספס את זה מן הסתם מרגיש אחת לכמה זמן תחושה של החמצה.

ההבדל בים כאן לשם הוא- שבעוד שם המוזיקאים המפוספסים האלה הם חלק מהמיתולוגיה והסיפור שלהם הוא טריגר לעיתונאים או בלוגרים לקיים איזו כתבה או ראיון, בארץ הבחור העלום הזה היה, הווה ויהיה עלום, וכנראה שכבר לא יהוון את פרט הטריוויה הזה של עברו לראיונות מחזוריים, או איזה הרכב מחווה למשינה.

לגבי עמיר לב- חלילה לי מלהכניס את ראשי לדיון מעמיק בעניינו. אציין רק שעמיר לב מסוגל לגרום לבצורת באנטרקטיקה, ואעדיף לא להרחיב.

 

[oren29at]

בואי והאץ'

כמה פעמים אפשר להוכיח, שוב ושוב, שדייויד בואי הקדים את זמנו? בבקשה: סדרת הטלוויזיה "סטארסקי והאץ'" עלתה לאוויר בשנת 1975. הצמד "בואי והאץ'", לעומת זאת, נוסד ב 1969. מ.ש.ל.

"האץ'" הוא ג'ון האצ'ינסון, גיטריסט שחבר לדייויד בואי כבר ב 1966, בלהקת The Buzz.השניים התחברו שוב בסוף 1968, בהרכב The Feathers- טריו שכלל את בואי, האצ'ינסון, והרמיון פרטינגייל, בת זוגו של בואי אז (פרטינגייל ובואי נפגשו בקבוצת ריקוד של לינדזי קאמפ, ונעשו בני זוג). ההרכב הזה הקליט קצת, הופיע באיזה סרט, ובאופן כללי לא ממש הטביע חותם על מפת המוזיקה האנגלית או בכלל. בשלב מסוים, ב 1969 פארטינגייל עזבה את בואי והלכה לה עם רקדן אחר, ובואי שבור הלב החליט להמשיך את הקריירה שלו עם האצ'ינסון כצמד- בואי והאץ'.

השיר המפורסם ביותר שהדואו הקליט, למעשה היחיד, הוא "Space Oddity" בגירסתו המוקדמת, לא זאת שמופיעה באלבום השני של בואי. האצ'ינסון שר את ה"הקדמה" של השיר ("Ground Control to Major Tom", עד ה "Lift off"). הגירסה הזאת מופיעה בסרט Love You Till Tuesday שבואי השתתף בו באותה השנה.

קצת אחרי הקלטת השיר, הגיע האצ'ינסון למסקנה שלצמד אין עתיד בענף מוזיקת הרוק. הוא היה נשוי ואב, והודיע לבואי שהוא פורש מהצמד וחוזר ליורקשייר, לאשתו ובנו. בואי, כידוע שרד את העזיבה של האץ'. האץ' עצמו דווקא המשיך בקריירה שולית של מוזיקאי, ואף חבר לבואי ולעכבישים ממאדים לסיבוב ההופעות של 1973, כולל ההופעה האחרונה המפורסמת. בהיותו נגן שכיר, הוא לקח את הודעת הפרישה של בואי בצורה פחות דרמטית מאשר יתק חברי הלהקה.

הקשר בין השניים התרופף מאז. האצ'ינסון המשיך לנגן מאז, ברמות שונות של חוסר הצלחה. מדי פעם הוא נזכר בוודאי בימים הטובים ההם עם דייויד בואי, ואם לא- תמיד יהיה מישהו שיזכיר לו אותם.

מתוך הסרט "Love You Till Tuesday"- (סוג של) קליפ לגירסת הדואו של "Space Oddity"

http://youtu.be/D67kmFzSh_o

וגירסת דמו שהוקלטה בחדר השינה של בואי, ונשלחה כטיזר לחברות התקליטים. התגובה היתה חיובית, אגב, ותכנונים על הקלטת אלבום לצמד כבר החלו, אבל אז האץ' קיבל רגליים קרות

http://youtu.be/hw4CpNqwZK4

 

[Barmelai]

אחלה גרסה מלאב מי טיל טיוזדיי. וספיח לסיפורך

באלבום עצמו של ספייס אודיטי מופיע אפילוג לרומן קצר הימים של בואי והרמיוני
http://www.youtube.com/watch?v=GkyCZiveTzA

 

[droriko]

אגב הפספוס של בסט הוא בעיקר כלכלי

לא פספוס מקצועי במיוחד. רינגו בסך הכל החליף אותו בתפקיד של "ההוא שזכה להיות באותו אולפן עם לנון ומקרטני", וגם אם הוא היה מתופף לא רע(שעל זה יש ויכוח) זה די ברור לכולם שהביטלס לא הפכו למה שהפכו בזכותו.

מה גם שאם ניכנס לפילוסופיה לכל אדם בעולם יש השפעה שמשנה את המציאות. סביר להניח שאם בסט היה נשאר בלהקה האווירה בתוכה היתה שונה,מה שהיה מוביל לכתיבת שירים אחרים,אולי פחות מצליחים.

 

[oren29at]

בוודאי שהפספוס הוא מקצועי

קודם כל- לך תדע איך בסט היה מתפתח כמתופף כתוצאה מחברותו בביטלס.

דבר שני- רינגו סטאר רחוק מלהיות "ההוא שזכה להיות באולפן עם לנון ומקרטני". כמובן שאם נסתכל על להקת רוק (או כל ארגון) רק בהיבט של כישורים מקצועיים, אז כן- רינגו סטאר תרם 10%, אולי 15% לסך כל המוזיקה של הביטלס.

בהסתכלות תלת מימדית, שלוקחת בחשבון אינטראקציות בינאישיות, לרינגו בוודאי היה חלק מכריע באופן שבו הביטלס עשו את מה שעשו. זאת לא פילוסופיה, זה האופן שבו כל ארבעת החברים הרגישו כשהם עושים מוזיקה. אלה שיחות קטנות, הערות קטנות, דינמיקה קבוצתית תוך כדי עבודה, וכו' וכו'.

אני בטוח שאם לנון ומקרטני (בעיקר מקרטני) היו מרגישים שרינגו מושך אותם למטה, הם היו מחליפים אותו. בפועל, הם נהנו מעצם חברותו בלהקה, סמכו עליו ועל האינסטינקטים המוזיקליים שלו, נתנו לו לא מעט חבל גם כשהם עצמם פיתחו כישרון מוזיקלי ואגו. והכי חשוב- כשרינגו נטש את ההקלטות של האלבום הלבן לשבוע ואז חזר, חיכתה לו ברכת Welcome Back מכל השלושה. כנראה שהם ידעו למה.

עוד תוספת קטנה- במהלך שבע השנים שבהן הביטלס היו קיימים, התארחו בהקלטות שלהם לא מעט מוזיקאים, חלקם מפורסמים ממש: ניקי הופקינס, בילי פרסטון, אריק קלפטון. ואף לא מתופף אורח אחד.

 

[droriko]

אז לפי מה שאתה אומר

ההדחה של בסט היא לא פספוס אלא כורח המציאות. הרי הסיבה שבסט הודח(להבדיל ממקרים אחרים שצוינו בשרשור שבה הבן אדם עזב מרצונו) היא שלחברי הלהקה לא היה נוח עם האינטרקציה הבינאישית שלו.

לגבי רינגו,בתור ביטולוג מושבע,אני לא מצליח לחשוב אפילו על שיר אחד שהפך למוצלח בזכות התיפוף הוירטואוזי של רינגו,הוא לא ג'ון בונהם ולא קית מון. נראה לי שהתפקיד שלו בתור מתופף היה פשוט לא לעשות טעויות קריטיות ולא להפריע לשאר הנגנים,וכנראה שבזה הוא היה מצויין, בנוסף לכל הקטע החברתי שציינת.

אגב האירוח של קלפטון למיטב ידיעתי לא היה בגלל שחברי הלהקה חיפשו "גיטריסט טוב יותר" אלא כי הוא היה חבר מאד טוב של הריסון,שנראה לו מגניב להביא חבר למסיבה.

 

[oren29at]

קודם כל זה בדיוק מה שכתבתי בהתחלה-

שבסט הודח כי הוא לא ממש הסתדר עם האחרים, ורינגו (שאותו הם הכירו וחיבבו עוד מתקופת המבורג שלהם) הגיע במקומו. נכון, אמנם, שג'ורג' מרטין לא היה מרוצה מהדמו של "Love Me Do", אבל זה סוג של אנקדוטה בדיעבד, שמטרתה לחזק את הפן המקצועי שבהדחה.

תיפוף וירטואוזי הוא לא חזות הכל. נגן טוב, כל נגן, הוא זה שמבין את התפקיד שלו בצורה האופטימלית בתוך העיבוד של השיר. רינגו, ברוב המקרים, עונה לקריטריון הזה בצורה מושלמת.

מהזיכרון, בשליפה, שירים שהתיפוף שלו בהם הוא פשוט מושלם:

"Strawberry Fields Forever"
"A Day in the Life"
"A Hard Day's Night"
"Ticket to Ride"
"Day Tripper"
"In My Life"
"I Am the Walrus"
"Hey Jude
"You Never Give Me Your Money"
"Let It Be" (גירסת האלבום)
"She Said She Said"

וכל האלבום John Lennon/Plastic Ono Band של ג'ון לנון.

ההבאה של קלפטון לשיר ההוא היא תוצאה של חוסר ביטחון עצמי של ג'ורג' האריסון.

 

[droriko]

אני לא חושב שזה נקרא פספוס

פספוס זה שאתה אומר לעצמך "אולי הייתי יכול לעשות דברים אחרת",אבל ברגע שאתה לא משתלב בהווי החברתי אין ממש מה לעשות לגבי זה.

אגב למרבה האירוניה המידע על הביטלס בערך של בסט בויקיפדיה הוא הגדול ביותר מבין חברי הלהקה.

 

[droriko]

למעשה באופן אירוני

פספוס התהילה של בסט הקנה לו את התהילה. תבדוק כמה אנשים בציבור יודעים איך קוראים למתופף של הסטונז , לעומת כמעט כל אחד יודע מי זה פיט בסט.