"שרשור הפיט בסט"
או בשמו המלא- השרשור של כל אלה שהחמיצו את תהילת הרוק'נרול הנצחית, על שם פיט בסט יבדל"א
להקות רוק הם גוף אורגני, חי ונושם. אנשים באים, אנשים הולכים, אנשים נשארים הרבה זמן גם כשברור שהם היו צריכים ללכת. אנחנו נתרכז באלה שעזבו או הועזבו, וגילו, למרבה האימה, שהלהקה שהם היו בה עד לפני זמן קצר נמצאת על גג העולם.
יעלו ויבואו כל החיילים האלמונים שמונצחים ברחבי האינטרנט- וויקי, אתרים רשמיים ופחות רשמיים, ופורום "אגדות רוק"
הזרקור שלי מופנה אל:
1) פיט בסט, כמובן. המתופף המקורי של הביטלס. כדאי לציין חבר נוסף בגילגול המוקדם של הלהקה- סטיוארט סאת'קליף, חבר ילדות של ג'ון לנון שהיה נגן הבאס של הלהקה. הסיפור של סאת'קליף הוא טרגי במיוחד- הוא לא ידע לנגן ולא אהב לנגן, נדחק אל מחוץ ללהקה ע"י מקרטני ולנון, ומת לבסוף מגידול בראשו ב 1962, כשהוא בן 21. אבל סאת'קליף הועזב הרבה לפני הפריצה הגדולה של הלהקה. בסט, לעומתו, ניגן עם שלושת חבריו עד סמוך לנקודת הפריצה ממש- הוא היה הנגן באודישנים עבור חברת "דקה" (שהסתיימו בהודעת דחייה מהחברה), ואפילו ניגן בגירסה המוקלטת הראשונה של "Love Me Do" (אבל לא בגירסה שיצאה לבסוף כסינגל). סיבת ההעזבה, כל הנראה, היא חברתית ולא מקצועית.
סמיכות הזמנים של האירועים מתסכלת ממש- בסט הועזב, רינגו סטאר נכנס, ובתוך חצי שנה הביטלס היו הדבר המצליח ביותר בבריטניה. בסט עצמו ניסה להמשיך בקריירה המוזיקלית שלו, נכשל בעיקר, וכיום הוא מחלטר בראיונות שונים בתור "פיט בסט, האיש שכמעט היה המתופף של הביטלס". גם זו פרנסה.
לכבודו של פיט בסט- גירסת הדמו של "Love Me Do", זאת שג'ורג' מרטין פסל ודרש הקלטה נוספת, עם מתופף אחר
http://youtu.be/OwzY0XYVyTk
2) ויני "מד דוג" לופז. עוד מתופף, הפעם של האי סטריט בנד של ברוס ספרינגסטין בשנים 1973-74. לופז תופף בשני האלבומים הראשונים של ספרינגסטין (אלה שלואי להב היה טכנאי הצליל בהם), וסגנון התיפוף שלו שונה לגמרי מזה של מקס וויינברג, שהפך ב 1975 למתופף הקבוע של הלהקה. וויינברג בנוי על כוח, לופז הרבה יותר דינמי. מוזיקלית, האי סטריט בנד המוקדמת מושכת לכמה כיוונים- קצת ג'אז, קצת רוק, קצת סול. הבלגאן הזה היה בעוכריו של ספרינגסטין מבחינה מסחרית, אבל הוא מהווה נקודת כוח מוזיקלית שתורמת לאיכות של שני האלבומים הראשונים שלו.
לופז הסתכסך עם המנהל של ספרינגסטין ועם אחיו של המנהל, ופוטר מהלהקה ב 1974. הוא לא התחבר עם הרכבים משמעותיים במיוחד, ונשאר לתופף בסצינה המוזיקלית של ג'רזי. המחליף שלו, ארנסט "בום" קארטר, תופף עם ספרינגסטין במשך כשנה, ואף הקליט איתו את "Born to Run", עד שהוחלף גם הוא ע"י מקס וויינברג. כדאי להזכיר גם את הפסנתרן המקורי של האי סטריט בנד, דייויד סאנקשיוס, שעשה קריירה יפה בתחום הג'אז אחרי שעזב את הלהקה. המחליף של סאנקשיוס, רוי ביטאן, הוא אחד הפסנתרנים הגדולים ביותר של הרוק. האי סטריט בנד עם ביטאן ו- וויינברג מקליטים עם ספרינגסטין מאז האלבום Born to Run, שותפים לצליל המזוהה והמובהק של ספרינגסטין, ומתוגמלים בהתאם.
כל העוזבים למיניהם נשארו בקשר כלשהו עם ספרינגסטין, ואף ניגנו איתו בכמה הזדמנויות- חלקם באולפן, חלקם על הבמה.
לכבודו של לופז- שיר הנושא של האלבום השני, "The Wild, the Innocent, and the E Street Shuffle" שמדגים מצוין את הבלגאן העליז שספרינגסטין יצר אז מפעם לפעם, ואת התרומה של לופז לבלגאן הזה
http://youtu.be/lX6LmojEWy4
3) רוד אוונס. הזמר המקורי של דיפ פרפל, בין השנים 1968-1969. יחד איתו ראוי לציין גם את ניק סימפר, נגן הבאס של ההרכב.
דיפ פרפל בגירסתה הראשונה היתה להקת רוק אמנותי/מתקדם/יומרני ששילבה מוטיבים קלאסיים או כמו קלאסיים של אורגן לתוך מוזיקה של רוק גיטרות חשמלי. אוונס היה הזמר, עם קול חם ונמוך יחסית. למרבה הצער, ג'ון לורד (הקלידן) וריצ'י בלקמור (הגיטריסט) רצו צליל יותר "רוקי" ופחות אמנותי, והם סימנו את אוונס וסימפר כאלה שמפריעים למימוש החזון.
סיפור ההעזבה של אוונס וסימפר הוא אחד היותר מכוערים של הרוק: גם אחרי שאיאן גילאן ורוג'ר גלובר נבחנו, נבחרו, והצטרפו ללהקה, דיפ פרפל עם אוונס וסימפר המשיכה להופיע עם החומר המוכר שלהם (מוכר באופן יחסי- הפופולריות של הלהקה הלכה ודעכה, והאלבום השלישי שלה היה פלופ מוחלט). במקביל, ההרכב השני הלך והתגבש בחזרות. כמו כל אישה נבגדת, אוונס וסימפר היו האחרונים לגלות שהם הוחלפו, דרך עיתונות המוזיקה של התקופה.
אוונס עוד היה חבר בהרכב בשם Captain Beyond שהורכב מפליטי כמה להקות מוכרות, בשנים 1971-1973. אחר כך הוא עבד כאח סניטרי בבית חולים בארה"ב עד 1980, ואז בא החלק האחרון, ככל הנראה, בקריירה המוזיקלית שלו:
ב 1980 הוא חבר להרכב שהציג את עצמו כ "דיפ פרפל" (הלהקה המקורית התפרקה ב 1976). אוונס היה היחיד בהרכב שהיתה לו זיקה כלשהי לדיפ פרפל המקורית. כל השאר היו נגנים נטולי ייחוס כלשהו. ההרכב הזה התיימר להופיע עם מיטב הלהיטים של דיפ פרפל, כולל אלה ששייכים להרכבים של גילאן/גלובר וקוברדייל/יוז. מספר הופעות מצומצם בארה"ב הסתיימו בהתפרעויות של הקהל, שהבין שעבדו עליו. בשלב מסוים השמועה הגיעה להנהלת הלהקה המקורית (שגם במצבה המפורק החזיקה גוף שיטפל בתמלוגים, וכמסתבר גם בתביעות). להקת החיקוי חטפה תביעה שבסופה נושל אוונס מכל תמלוגי הלהקה להם היה זכאי, בתמורה לכך שלא יצטרך לשלם יותר מחצי מליון דולר פיצויים. מאז ועד היום אין איש יודע מה עושה רוד אוונס והיכן הוא חי.
ניק סימפר, הבסיסט המועזב, המשיך בקריירה מוזיקלית אפורה, ובשנים האחרונות הוא מופיע עם הרכב בשם Nasty Habits במופע שכותרתו The Deep Purple MKI Songbook. ההרכב הזה הוציא אלבום וגם DVD הופעה, ואולי יש פה פוטנציאל עבור הקהל בישראל.
לכבודו של אוונס (וסימפר גם)- כל שיר משלושת אלבומיה הראשונים של דיפ פרפל יתאים כאן. אני מחבב במיוחד את "Blind"
http://youtu.be/zE_hu7_yZ_0
4) ולקינוח- אנקדוטה. הנה היא, להקת ג'ת'רו טול במופע הטלוויזיה "Rock and Roll Circus", יוזמה של הרולינג סטונז מ 1968, ששילבה כל מיני מוזיקאים ידועים מהתקופה- The Who, מריאן פיית'פול, ג'ון לנון ויוקו אונו. כאלה מין.
משמאלו של איאן אנדרסון (צד ימין של הצופה) אפשר לראות את הגיטריסט החדש של הלהקה- אחד טוני איומי. איומי היה חבר בלהקה למשך שבוע אחד, אבל זה היה השבוע של צילומי התכנית. בניגוד לכל הנזכרים מלמעלה, איומי דווקא עשה קריירה יפה בהמשך (בלק סבאת'), כך שאני מניח שהוא לא מרגיש תסכול כלשהו על ההצלחה של ג'ת'רו טול בלעדיו
http://youtu.be/l8nsUGtdWNQ
או בשמו המלא- השרשור של כל אלה שהחמיצו את תהילת הרוק'נרול הנצחית, על שם פיט בסט יבדל"א
להקות רוק הם גוף אורגני, חי ונושם. אנשים באים, אנשים הולכים, אנשים נשארים הרבה זמן גם כשברור שהם היו צריכים ללכת. אנחנו נתרכז באלה שעזבו או הועזבו, וגילו, למרבה האימה, שהלהקה שהם היו בה עד לפני זמן קצר נמצאת על גג העולם.
יעלו ויבואו כל החיילים האלמונים שמונצחים ברחבי האינטרנט- וויקי, אתרים רשמיים ופחות רשמיים, ופורום "אגדות רוק"
הזרקור שלי מופנה אל:
1) פיט בסט, כמובן. המתופף המקורי של הביטלס. כדאי לציין חבר נוסף בגילגול המוקדם של הלהקה- סטיוארט סאת'קליף, חבר ילדות של ג'ון לנון שהיה נגן הבאס של הלהקה. הסיפור של סאת'קליף הוא טרגי במיוחד- הוא לא ידע לנגן ולא אהב לנגן, נדחק אל מחוץ ללהקה ע"י מקרטני ולנון, ומת לבסוף מגידול בראשו ב 1962, כשהוא בן 21. אבל סאת'קליף הועזב הרבה לפני הפריצה הגדולה של הלהקה. בסט, לעומתו, ניגן עם שלושת חבריו עד סמוך לנקודת הפריצה ממש- הוא היה הנגן באודישנים עבור חברת "דקה" (שהסתיימו בהודעת דחייה מהחברה), ואפילו ניגן בגירסה המוקלטת הראשונה של "Love Me Do" (אבל לא בגירסה שיצאה לבסוף כסינגל). סיבת ההעזבה, כל הנראה, היא חברתית ולא מקצועית.
סמיכות הזמנים של האירועים מתסכלת ממש- בסט הועזב, רינגו סטאר נכנס, ובתוך חצי שנה הביטלס היו הדבר המצליח ביותר בבריטניה. בסט עצמו ניסה להמשיך בקריירה המוזיקלית שלו, נכשל בעיקר, וכיום הוא מחלטר בראיונות שונים בתור "פיט בסט, האיש שכמעט היה המתופף של הביטלס". גם זו פרנסה.
לכבודו של פיט בסט- גירסת הדמו של "Love Me Do", זאת שג'ורג' מרטין פסל ודרש הקלטה נוספת, עם מתופף אחר
http://youtu.be/OwzY0XYVyTk
2) ויני "מד דוג" לופז. עוד מתופף, הפעם של האי סטריט בנד של ברוס ספרינגסטין בשנים 1973-74. לופז תופף בשני האלבומים הראשונים של ספרינגסטין (אלה שלואי להב היה טכנאי הצליל בהם), וסגנון התיפוף שלו שונה לגמרי מזה של מקס וויינברג, שהפך ב 1975 למתופף הקבוע של הלהקה. וויינברג בנוי על כוח, לופז הרבה יותר דינמי. מוזיקלית, האי סטריט בנד המוקדמת מושכת לכמה כיוונים- קצת ג'אז, קצת רוק, קצת סול. הבלגאן הזה היה בעוכריו של ספרינגסטין מבחינה מסחרית, אבל הוא מהווה נקודת כוח מוזיקלית שתורמת לאיכות של שני האלבומים הראשונים שלו.
לופז הסתכסך עם המנהל של ספרינגסטין ועם אחיו של המנהל, ופוטר מהלהקה ב 1974. הוא לא התחבר עם הרכבים משמעותיים במיוחד, ונשאר לתופף בסצינה המוזיקלית של ג'רזי. המחליף שלו, ארנסט "בום" קארטר, תופף עם ספרינגסטין במשך כשנה, ואף הקליט איתו את "Born to Run", עד שהוחלף גם הוא ע"י מקס וויינברג. כדאי להזכיר גם את הפסנתרן המקורי של האי סטריט בנד, דייויד סאנקשיוס, שעשה קריירה יפה בתחום הג'אז אחרי שעזב את הלהקה. המחליף של סאנקשיוס, רוי ביטאן, הוא אחד הפסנתרנים הגדולים ביותר של הרוק. האי סטריט בנד עם ביטאן ו- וויינברג מקליטים עם ספרינגסטין מאז האלבום Born to Run, שותפים לצליל המזוהה והמובהק של ספרינגסטין, ומתוגמלים בהתאם.
כל העוזבים למיניהם נשארו בקשר כלשהו עם ספרינגסטין, ואף ניגנו איתו בכמה הזדמנויות- חלקם באולפן, חלקם על הבמה.
לכבודו של לופז- שיר הנושא של האלבום השני, "The Wild, the Innocent, and the E Street Shuffle" שמדגים מצוין את הבלגאן העליז שספרינגסטין יצר אז מפעם לפעם, ואת התרומה של לופז לבלגאן הזה
http://youtu.be/lX6LmojEWy4
3) רוד אוונס. הזמר המקורי של דיפ פרפל, בין השנים 1968-1969. יחד איתו ראוי לציין גם את ניק סימפר, נגן הבאס של ההרכב.
דיפ פרפל בגירסתה הראשונה היתה להקת רוק אמנותי/מתקדם/יומרני ששילבה מוטיבים קלאסיים או כמו קלאסיים של אורגן לתוך מוזיקה של רוק גיטרות חשמלי. אוונס היה הזמר, עם קול חם ונמוך יחסית. למרבה הצער, ג'ון לורד (הקלידן) וריצ'י בלקמור (הגיטריסט) רצו צליל יותר "רוקי" ופחות אמנותי, והם סימנו את אוונס וסימפר כאלה שמפריעים למימוש החזון.
סיפור ההעזבה של אוונס וסימפר הוא אחד היותר מכוערים של הרוק: גם אחרי שאיאן גילאן ורוג'ר גלובר נבחנו, נבחרו, והצטרפו ללהקה, דיפ פרפל עם אוונס וסימפר המשיכה להופיע עם החומר המוכר שלהם (מוכר באופן יחסי- הפופולריות של הלהקה הלכה ודעכה, והאלבום השלישי שלה היה פלופ מוחלט). במקביל, ההרכב השני הלך והתגבש בחזרות. כמו כל אישה נבגדת, אוונס וסימפר היו האחרונים לגלות שהם הוחלפו, דרך עיתונות המוזיקה של התקופה.
אוונס עוד היה חבר בהרכב בשם Captain Beyond שהורכב מפליטי כמה להקות מוכרות, בשנים 1971-1973. אחר כך הוא עבד כאח סניטרי בבית חולים בארה"ב עד 1980, ואז בא החלק האחרון, ככל הנראה, בקריירה המוזיקלית שלו:
ב 1980 הוא חבר להרכב שהציג את עצמו כ "דיפ פרפל" (הלהקה המקורית התפרקה ב 1976). אוונס היה היחיד בהרכב שהיתה לו זיקה כלשהי לדיפ פרפל המקורית. כל השאר היו נגנים נטולי ייחוס כלשהו. ההרכב הזה התיימר להופיע עם מיטב הלהיטים של דיפ פרפל, כולל אלה ששייכים להרכבים של גילאן/גלובר וקוברדייל/יוז. מספר הופעות מצומצם בארה"ב הסתיימו בהתפרעויות של הקהל, שהבין שעבדו עליו. בשלב מסוים השמועה הגיעה להנהלת הלהקה המקורית (שגם במצבה המפורק החזיקה גוף שיטפל בתמלוגים, וכמסתבר גם בתביעות). להקת החיקוי חטפה תביעה שבסופה נושל אוונס מכל תמלוגי הלהקה להם היה זכאי, בתמורה לכך שלא יצטרך לשלם יותר מחצי מליון דולר פיצויים. מאז ועד היום אין איש יודע מה עושה רוד אוונס והיכן הוא חי.
ניק סימפר, הבסיסט המועזב, המשיך בקריירה מוזיקלית אפורה, ובשנים האחרונות הוא מופיע עם הרכב בשם Nasty Habits במופע שכותרתו The Deep Purple MKI Songbook. ההרכב הזה הוציא אלבום וגם DVD הופעה, ואולי יש פה פוטנציאל עבור הקהל בישראל.
לכבודו של אוונס (וסימפר גם)- כל שיר משלושת אלבומיה הראשונים של דיפ פרפל יתאים כאן. אני מחבב במיוחד את "Blind"
http://youtu.be/zE_hu7_yZ_0
4) ולקינוח- אנקדוטה. הנה היא, להקת ג'ת'רו טול במופע הטלוויזיה "Rock and Roll Circus", יוזמה של הרולינג סטונז מ 1968, ששילבה כל מיני מוזיקאים ידועים מהתקופה- The Who, מריאן פיית'פול, ג'ון לנון ויוקו אונו. כאלה מין.
משמאלו של איאן אנדרסון (צד ימין של הצופה) אפשר לראות את הגיטריסט החדש של הלהקה- אחד טוני איומי. איומי היה חבר בלהקה למשך שבוע אחד, אבל זה היה השבוע של צילומי התכנית. בניגוד לכל הנזכרים מלמעלה, איומי דווקא עשה קריירה יפה בהמשך (בלק סבאת'), כך שאני מניח שהוא לא מרגיש תסכול כלשהו על ההצלחה של ג'ת'רו טול בלעדיו
http://youtu.be/l8nsUGtdWNQ
