אין כמו אורלוש
New member
שרשור אמצע הלילה!
סתאאאםםםםם פחחח לא יכולתי להרדם אבל בינתיים אני סיימתי את הפרק השני של הסיפור שלי, יו נוו "חגיגה במשרד" טוף: אחרי כשעה של דיבור ופטפטת בלי הפסקה, על חיי, על החוויות החזקות שלי על דברים מצחיקים ומפדחים שקרה לי... אורלנדו התחיל להביט בעיני הכחולות והנוצצות מדמעות. התחלתי להזיע והלב שלי השתולל מאהבה, הוא ליטף את לחיי האדומות וקירב את פיו קרוב קרוב אלי, אך דווקא ברגע שהשפתיים שלנו נפגשו- צלצל הטלפון! אורלנדו עצר לרגע, והלך לענות לטלפון. הוא הרים את השפופרת ואמר את משפט הפתיחה של דיבור בטלפון (הלו? כאילו דהה...). "היי, זה חזי (חזי הוא אבא שלי), תשמע, אני לא אהיה במשרדי כמה ימים או אולי שבועות מפני שהצטרפתי למשלחת בניו-יורק אז לא יהיה אכפת לך שתחליף אותי נכון?". "לא, ממש לא, זה בסדר גמור". "אהה ועוד משהו, תשגיח בבקשה על בתי בסדר? שלא חס וחלילה יקרה לה משהו, ושוב, אני מקווה שלא אכפת לך...". "זה בסדר, תסמוך עלי, בתך כאן במשרד ואני שומר עליה, היא כזאת מתוקה הבת שלך..." אורלנדו אמר בחמימות והסתכל לעברי. הלב שלי השתולל כבר יותר משהוא השתולל מקודם... "מי יודע, אולי אי פעם תהיו חברים..." אמר אבי בתקווה שאנחנו כן נהיה חברים. "טוב, אז אתה תחזור בעוד כשבוע שבועיים או כמה ימים כן?" "כן, ביי ביי 'תעשה חיים' במשרד המשעמם שלי". אורלנדו התחיל לצחוק והוסיף: "ביי ביי". "אבא שלך מאד נחמד" אמר לי אורלנדו בעודו צוחק. הרגשתי עד כמה האהבה יכולה להיות סוערת בין שנינו. רק תחשבו על זה: פגשתי אותו במשרד של אבי רק אחרי פרידה מהחבר שלי וכבר-מצאתי אהבה, ולא סתם אהבה, אהבה ממבט ראשון. פתאום המחשבות שבתוכי נקטעו כאשר התסכלתי על שעון הזהב שקנה לי אבי ליום הולדתי ה- 21. "אוי לא!". "מה קרה?" שאל אורלנדו בדאגנות. "אני צריכה ללכת עכשיו לבית קפה כדי שאני יהיה מוכנה לערב!" אמרתי במהירות וחטפתי את הקפוצ'ון הצהוב, שהיה תמיד משום מה על המתלה של הכובעים של אבי, לקחתי את התיק שלי, הלכתי לאורלנדו ונשקתי לו נשיקה "מהירה", ואז רצתי כרוח סערה מהמשרד של אבי. ואורלנדו, אורלנדו נשאר שם משותק לגמרי ואז, העביר את ידו על לחייו ואמר בליבו בציניות: "היא מנשקת טובה...". ערב, השעה הייתה 20:30 והתכוננתי לרקוד על ה"כלוב" הזה שכל הבנות שם רוקדות. החלפתי בגדים לחצאית מיני אדמדמה עם מגפיים שחורים עד לברך וחולצת בטן ורדרדה עם אות סינית מאחוריה. התבוננתי מעבר לוילון המסך על האורחים שבאו והתיישבו על כסאות מסביב לשולחנות עץ מהודרות. פתאום, הבחנתי שגם אורלנדו הגיע! הלב שלי כבר התחיל לקפץ ולא להשתולל {למרות שזה אותו הדבר...}. רציתי לא לרקוד היום כי לא רציתי להראות לאורלנדו עד כמה "חשפנית" אני צריכה להיות... כדי לצאת מהמועקה הזאת, ניסיתי לשכנע את חיים הבוס לא לרקוד היום. "בשום פנים ואופן את לא תפרשי עכשיו!" אמר חיים בכעס והוסיף: "כבר הלכת ממני היום בלי להגיד שלום אבל עכשיו אני לא מוותר לך, וחוץ מזה, את מבין הרקדניות הכי טובות בעיר!" שיבח אותי חיים. אוף! חשבתי לעצמי. עכשיו אני אצטרך לרקוד "ריקוד מושחת" מול אורלנדו. אחרי שהרקדניות עשו את שלהן (רקדו? כאילו דהה...), היה תורי לרקוד. עמדתי בתוך ה"כלוב" והתחלתי לרקוד ולנענע את התוכס... אורלנדו הסתכל עלי בפליאה מרובה ואני? רוקדת ונראית כמו טיפשה מול אלפי בנים ובנות. הסתכלתי עליו וכמעט רציתי לבכות. הפסקתי לרקוד ורצתי מהר בחזרה ל'מאחורי הקלעים'. לקחתי את התיק שלי יצאתי החוצה לחשכה. זה היה ממש בושה! איך הפסקתי לרקוד בגלל משהו כזה מטומטם! חשבתי בקול. "זאת אומרת שהמטומטם זה אני?" פנה אלי פתאום אורלנדו מאחורי. "לא, אני לא התכוונתי להגיד לך שאתה מטומטם... בבקשה תסלח לי!". "זה בסדר, היה לך יום קשה..." ריחם עלי אורלנדו. אוף! כמה שאני שונאת שאנשים מרחמים עלי! אבל כשאורלנדו ריחם עלי, הייתה לי הרגשה שהוא באמת דואג לי ואוהב אותי. פתאום, הרגשתי בשפתי נשיקה לוהטת ומתוקה מאורלנדו. חשבתי שלעולם הוא לא ינשק אותי שוב אחרי מה שקרה, אך הנה, היום הזה הגיע סוף סוף! כשהוציא את שפתיו משפתי אמר לי בקול נעים "אני אוהב אותך, אני לא רוצה שתרגישי רע בגללי..." הודה בפני. ואני, נשארתי המומה ודמעה מלוחה זלגה מעיניי. "גם אני אוהבת אותך!" פלטתי בבכי וחיבקתי אותו חזק חזק. המשך יבוא...........
סתאאאםםםםם פחחח לא יכולתי להרדם אבל בינתיים אני סיימתי את הפרק השני של הסיפור שלי, יו נוו "חגיגה במשרד" טוף: אחרי כשעה של דיבור ופטפטת בלי הפסקה, על חיי, על החוויות החזקות שלי על דברים מצחיקים ומפדחים שקרה לי... אורלנדו התחיל להביט בעיני הכחולות והנוצצות מדמעות. התחלתי להזיע והלב שלי השתולל מאהבה, הוא ליטף את לחיי האדומות וקירב את פיו קרוב קרוב אלי, אך דווקא ברגע שהשפתיים שלנו נפגשו- צלצל הטלפון! אורלנדו עצר לרגע, והלך לענות לטלפון. הוא הרים את השפופרת ואמר את משפט הפתיחה של דיבור בטלפון (הלו? כאילו דהה...). "היי, זה חזי (חזי הוא אבא שלי), תשמע, אני לא אהיה במשרדי כמה ימים או אולי שבועות מפני שהצטרפתי למשלחת בניו-יורק אז לא יהיה אכפת לך שתחליף אותי נכון?". "לא, ממש לא, זה בסדר גמור". "אהה ועוד משהו, תשגיח בבקשה על בתי בסדר? שלא חס וחלילה יקרה לה משהו, ושוב, אני מקווה שלא אכפת לך...". "זה בסדר, תסמוך עלי, בתך כאן במשרד ואני שומר עליה, היא כזאת מתוקה הבת שלך..." אורלנדו אמר בחמימות והסתכל לעברי. הלב שלי השתולל כבר יותר משהוא השתולל מקודם... "מי יודע, אולי אי פעם תהיו חברים..." אמר אבי בתקווה שאנחנו כן נהיה חברים. "טוב, אז אתה תחזור בעוד כשבוע שבועיים או כמה ימים כן?" "כן, ביי ביי 'תעשה חיים' במשרד המשעמם שלי". אורלנדו התחיל לצחוק והוסיף: "ביי ביי". "אבא שלך מאד נחמד" אמר לי אורלנדו בעודו צוחק. הרגשתי עד כמה האהבה יכולה להיות סוערת בין שנינו. רק תחשבו על זה: פגשתי אותו במשרד של אבי רק אחרי פרידה מהחבר שלי וכבר-מצאתי אהבה, ולא סתם אהבה, אהבה ממבט ראשון. פתאום המחשבות שבתוכי נקטעו כאשר התסכלתי על שעון הזהב שקנה לי אבי ליום הולדתי ה- 21. "אוי לא!". "מה קרה?" שאל אורלנדו בדאגנות. "אני צריכה ללכת עכשיו לבית קפה כדי שאני יהיה מוכנה לערב!" אמרתי במהירות וחטפתי את הקפוצ'ון הצהוב, שהיה תמיד משום מה על המתלה של הכובעים של אבי, לקחתי את התיק שלי, הלכתי לאורלנדו ונשקתי לו נשיקה "מהירה", ואז רצתי כרוח סערה מהמשרד של אבי. ואורלנדו, אורלנדו נשאר שם משותק לגמרי ואז, העביר את ידו על לחייו ואמר בליבו בציניות: "היא מנשקת טובה...". ערב, השעה הייתה 20:30 והתכוננתי לרקוד על ה"כלוב" הזה שכל הבנות שם רוקדות. החלפתי בגדים לחצאית מיני אדמדמה עם מגפיים שחורים עד לברך וחולצת בטן ורדרדה עם אות סינית מאחוריה. התבוננתי מעבר לוילון המסך על האורחים שבאו והתיישבו על כסאות מסביב לשולחנות עץ מהודרות. פתאום, הבחנתי שגם אורלנדו הגיע! הלב שלי כבר התחיל לקפץ ולא להשתולל {למרות שזה אותו הדבר...}. רציתי לא לרקוד היום כי לא רציתי להראות לאורלנדו עד כמה "חשפנית" אני צריכה להיות... כדי לצאת מהמועקה הזאת, ניסיתי לשכנע את חיים הבוס לא לרקוד היום. "בשום פנים ואופן את לא תפרשי עכשיו!" אמר חיים בכעס והוסיף: "כבר הלכת ממני היום בלי להגיד שלום אבל עכשיו אני לא מוותר לך, וחוץ מזה, את מבין הרקדניות הכי טובות בעיר!" שיבח אותי חיים. אוף! חשבתי לעצמי. עכשיו אני אצטרך לרקוד "ריקוד מושחת" מול אורלנדו. אחרי שהרקדניות עשו את שלהן (רקדו? כאילו דהה...), היה תורי לרקוד. עמדתי בתוך ה"כלוב" והתחלתי לרקוד ולנענע את התוכס... אורלנדו הסתכל עלי בפליאה מרובה ואני? רוקדת ונראית כמו טיפשה מול אלפי בנים ובנות. הסתכלתי עליו וכמעט רציתי לבכות. הפסקתי לרקוד ורצתי מהר בחזרה ל'מאחורי הקלעים'. לקחתי את התיק שלי יצאתי החוצה לחשכה. זה היה ממש בושה! איך הפסקתי לרקוד בגלל משהו כזה מטומטם! חשבתי בקול. "זאת אומרת שהמטומטם זה אני?" פנה אלי פתאום אורלנדו מאחורי. "לא, אני לא התכוונתי להגיד לך שאתה מטומטם... בבקשה תסלח לי!". "זה בסדר, היה לך יום קשה..." ריחם עלי אורלנדו. אוף! כמה שאני שונאת שאנשים מרחמים עלי! אבל כשאורלנדו ריחם עלי, הייתה לי הרגשה שהוא באמת דואג לי ואוהב אותי. פתאום, הרגשתי בשפתי נשיקה לוהטת ומתוקה מאורלנדו. חשבתי שלעולם הוא לא ינשק אותי שוב אחרי מה שקרה, אך הנה, היום הזה הגיע סוף סוף! כשהוציא את שפתיו משפתי אמר לי בקול נעים "אני אוהב אותך, אני לא רוצה שתרגישי רע בגללי..." הודה בפני. ואני, נשארתי המומה ודמעה מלוחה זלגה מעיניי. "גם אני אוהבת אותך!" פלטתי בבכי וחיבקתי אותו חזק חזק. המשך יבוא...........
