שקר
עוד כשהיא הייתה צעירה, תמיד לימדו אותה ש"לשקר אין רגליים". ואכן, הנסיכה תמיד הלכה בדרך הישרה, לא סטתה מהדרך גם כשראתה אפשרות וסיבה טובה לשקר. יום אחד היא פגשה את אהוב ליבה, נסיך במלוא מובן המילה, הוא היה האחד והיחיד והיא עשתה כל שביכולתה לשמור עליו. בכל פעם שהיא חששה שהוא יברח לה ליער האפל ולא יחזור, היא אזרה את כל כוחותיה ובמאמץ רב עצרה אותו ברגע האחרון. אך הנסיך היה עקשן, תמיד ניסה לברוח, תמיד מצא סיבה לכעוס ולהרים ידיים, מעולם לא טרח להקשיב ולנסות לחבר יחד את השברים. יתרה מזאת, הנסיך אסר עליה לעסוק בכל פעילות שאינה קשורה בו, והיא, על אף שהיתה נסיכה, תמיד צייתה לו בנאמנות וקיבלה עליה את פקודותיו וחסרונותיו. עברו להן השנים והתפכו היוצרות. הנסיכה הפכה חזקה יותר מאהוב ליבה והוא החל מחזר אחריה ללא הרף. אך הנסיכה הפגועה שכוחותיה חלשו, לא היה בה נותר בה עוד כוח לאחות את הסדקים. היא החליטה לתת לו לחזר אחריה לשם שינוי, נהנתה מהחיזור המפתיע. היא החליטה בליבה שכעת היא עצמאית ודואגת בעיקר לעצמה ולחלק שלה בממלכה. פעם אחת ויחידה היא יצאה לבילוי פשוט, לאחר שנים שהיתה סגורה בארמון. כשסיפרה לנסיך אודות הבילוי, עיוותה מספר פרטים שחשבה שעלולים לגרום להרס הממלכה כולה, היא לא חשבה לרגע שהעיוות יביא לחורבן קשה מאין כמוהו. והיא בעיקר הלכה כנגד העיקרון החשוב ביותר בו דגלה כל השנים: "לשקר אין רגליים". אדם פשוט מהממלכה שהיה ממכריו של הנסיך החליט להעצים את המקרה וסיפר לו שהנסיכה נואפת בו עם אחר, דבר שלא היה ולא נברא. הנסיך שהיה חמום מוח, האמין למילותיו הזדוניות של המכר, והחליט לשים קץ לאהבה הגדולה. הנסיכה היתה שבורה ולא ידעה כיצד לתקן את העוול שנגרם, היא היתה בטוחה שעשתה דבר טוב, כוונותיה היו תמימות וטהורות והיא רק רצתה להחזיר אליה את הנסיך שלה, אותו מעולם לא הפסיקה לאהוב. אך הנסיך לא סלח ולא שכח גם כאשר הם חידשו את האהבה. הוא תמיד הזכיר לה את המקרה והיה זה תמיד מכשול לאהבתם. מאז הבינה הנסיכה שלשקר יש רגליים, רגליים גדולות ומאיימות, שיבעטו וידרכו בכל אדם שמעז להשתמש בו. אולי כבר בהתחלה צריכה היתה היא לתת לו לברוח ליער. אולי אם היא היתה דוברת אמרת אכן היה חורבן בממלכה והיא נגרם נזק גם לאחרים. לא נדע זאת לעולם...
עוד כשהיא הייתה צעירה, תמיד לימדו אותה ש"לשקר אין רגליים". ואכן, הנסיכה תמיד הלכה בדרך הישרה, לא סטתה מהדרך גם כשראתה אפשרות וסיבה טובה לשקר. יום אחד היא פגשה את אהוב ליבה, נסיך במלוא מובן המילה, הוא היה האחד והיחיד והיא עשתה כל שביכולתה לשמור עליו. בכל פעם שהיא חששה שהוא יברח לה ליער האפל ולא יחזור, היא אזרה את כל כוחותיה ובמאמץ רב עצרה אותו ברגע האחרון. אך הנסיך היה עקשן, תמיד ניסה לברוח, תמיד מצא סיבה לכעוס ולהרים ידיים, מעולם לא טרח להקשיב ולנסות לחבר יחד את השברים. יתרה מזאת, הנסיך אסר עליה לעסוק בכל פעילות שאינה קשורה בו, והיא, על אף שהיתה נסיכה, תמיד צייתה לו בנאמנות וקיבלה עליה את פקודותיו וחסרונותיו. עברו להן השנים והתפכו היוצרות. הנסיכה הפכה חזקה יותר מאהוב ליבה והוא החל מחזר אחריה ללא הרף. אך הנסיכה הפגועה שכוחותיה חלשו, לא היה בה נותר בה עוד כוח לאחות את הסדקים. היא החליטה לתת לו לחזר אחריה לשם שינוי, נהנתה מהחיזור המפתיע. היא החליטה בליבה שכעת היא עצמאית ודואגת בעיקר לעצמה ולחלק שלה בממלכה. פעם אחת ויחידה היא יצאה לבילוי פשוט, לאחר שנים שהיתה סגורה בארמון. כשסיפרה לנסיך אודות הבילוי, עיוותה מספר פרטים שחשבה שעלולים לגרום להרס הממלכה כולה, היא לא חשבה לרגע שהעיוות יביא לחורבן קשה מאין כמוהו. והיא בעיקר הלכה כנגד העיקרון החשוב ביותר בו דגלה כל השנים: "לשקר אין רגליים". אדם פשוט מהממלכה שהיה ממכריו של הנסיך החליט להעצים את המקרה וסיפר לו שהנסיכה נואפת בו עם אחר, דבר שלא היה ולא נברא. הנסיך שהיה חמום מוח, האמין למילותיו הזדוניות של המכר, והחליט לשים קץ לאהבה הגדולה. הנסיכה היתה שבורה ולא ידעה כיצד לתקן את העוול שנגרם, היא היתה בטוחה שעשתה דבר טוב, כוונותיה היו תמימות וטהורות והיא רק רצתה להחזיר אליה את הנסיך שלה, אותו מעולם לא הפסיקה לאהוב. אך הנסיך לא סלח ולא שכח גם כאשר הם חידשו את האהבה. הוא תמיד הזכיר לה את המקרה והיה זה תמיד מכשול לאהבתם. מאז הבינה הנסיכה שלשקר יש רגליים, רגליים גדולות ומאיימות, שיבעטו וידרכו בכל אדם שמעז להשתמש בו. אולי כבר בהתחלה צריכה היתה היא לתת לו לברוח ליער. אולי אם היא היתה דוברת אמרת אכן היה חורבן בממלכה והיא נגרם נזק גם לאחרים. לא נדע זאת לעולם...
