פסיפלורה25
New member
שעת לילה
שוכבת עם עצמי במיטה מתקשה להירדם, שוכבת בחדר המבולגאן והמוזנח כמו הנפש שלי במצעים המסריחים שאין לי כוח להחליפם מתהפכת קמה חוזרת נשכבת אולי אמצא עוד משהו לאכול בראש מנסה להילחם באכילה הכפייתי שלי שואלת את עצמי מתי אגיע אל השורש מודעת לא מודעת מחפשת אחרי האושר נלחמת בכאב מודעת אליו לעוצמתו מתבוננת בעצמי ברסיסים בסדקים שבנפשי מגוייסת לכאב למלחמה בפגמים אומרת לעצמי שאתייצב מולם שאתמודד עם הכאבים והבעיות והנה עוד קצת עוד מעט אני מתחילה טיפול ועדיין מתקשה להירדם הפחדים מאבא שלי לא מרפים ממני הנוכחות שלו מקשה עלי ומפחידה אותי חושבת על הסכום הכספי הזעום שהצלחתי אחרי שריכזתי את מאמציי הרבים לעשות החודש והכל ניראה כל כך שבור ולא אופטימי יודעת שכל עוד אשאר בבועת הוריי משהו תמיד יהיה חסר בפאזל הרוחני שלי בפאזל המלא שלי לומדת צריכה להתפתח אך השאלה שמהדהדת כל הזמן היא באיזה מחיר ואני לא מרגישה מספיק מוכנה ...שיש לי מספיק את הכלים והכסף בעיקר את השקט הנפשי שאני כל כך רוצה להגיע אליו שמבחינתי להגיע אליו זה יהיה להגיע לבית שלי. אני רוצה קודם לעמוד על שתי רגליי לבד ורק אז אוכל להתחיל ללמוד נזכרת בקולות הביקורתיים המהדהדים לי בראש "את לא מספיק טובה את לא מספיק טובה את לא מספיק טובה" נזכרת בקולם של אחרים בקולותיהם של "את לא מספיק טובה את לא מספיק טובה את לא מספיק טובה" איך זה שעד עכשיו לא למדת, ומה..ומה עשית כל הזמן הזה ואני נבוכה..המממ מתקשה להוציא את המילים..הממ מחפשת תשובות..הממ ולבסוף אומרת הממ חייתי..מנסה לגונן על הפצע מנסה לכסות על מעמקיו כן..חייתי..אז נכון חייתי קצת אבל בגדול - אחח איזה שקר אילו הייתי באמת חייה...אילו לפחות הייתי חייה אך אפילו את זה לא עשיתי כך שצידוק נורמלי להיותי בנקודת זמן הזאת ללא הספק מספק של לימודים... אין - כי כששואלים אותי אז מה...מה מה עשית כל כך הרבה שנים? אני רק חושבת לעצמי בתוכי, וואלה באמת מה עשיתי כל כך הרבה שנים ו אני רק חושבת - לא יודעת - עשיתי - לא עשיתי- מה זה משנה כבר אבל זה משנה...זה פאקינג משנה הפצעים שבנפשי מתקשה להתמודד עם הכאב מנסה לחשוב בשכל עדיין יש מוצא את תתגברי תתגברי הכל עוד לא אבוד ולעיתים ניראה שזה נכון כל כך נכון ואני מוצאת את עצמי קמה בחשק לקחת את חיי בשתי ידיי איני רואה את הדרך מסך של עשן מהדהד דיכאון מעפיל על חושיי שוב הדיכאון הזה שגורם לי להסתגר בתוך עצמי ולהרגיש הכי פחות שווה מאחרים.. כי כשאני נתקלת בהם אני כל כך חסרת אונים חסרת מנגנוני הגנה מטרה כל כך קלה לפגיעה אבא אמא מילים כל כך קשות וכל כך עוצמתיות היום כשהייתי בודדה התקשרתי לער"ן ושמתי לב שאפילו כשיש מוזיקה ברקע ואני ממתינה למישהו שיענה מעבר לקו כבר אני מרגישה פחות לבד ומשהו בלא מודע שלי משתחרר ונותן לי לנוח קצת ולהרגיש שאני כמעט עומדת להירדם כמו שיש מישהו שנותן לי חיבוק או מחזיק לי את היד ושאני לא לבד ועכשיו כשהדמעות שוב בזגוגית העין אני רוצה לאחל לעצמי שהשנה הזאת אמצא את הדרך לאושר ואצליח לקחת את חיי בשתי ידיי ולהפוך את השנה הזאת למשהו שיעשה לי שרירים ויבנה אותי חזק כי נמאס לי באמת שנמאס לי כבר להיות שבורה.. אוהבת אתכם מאוד מעצם היותכם כאן מעצם אנושיותכם שגורמת לי להרגיש קצת פחות לבד.. פסי פלורה
שוכבת עם עצמי במיטה מתקשה להירדם, שוכבת בחדר המבולגאן והמוזנח כמו הנפש שלי במצעים המסריחים שאין לי כוח להחליפם מתהפכת קמה חוזרת נשכבת אולי אמצא עוד משהו לאכול בראש מנסה להילחם באכילה הכפייתי שלי שואלת את עצמי מתי אגיע אל השורש מודעת לא מודעת מחפשת אחרי האושר נלחמת בכאב מודעת אליו לעוצמתו מתבוננת בעצמי ברסיסים בסדקים שבנפשי מגוייסת לכאב למלחמה בפגמים אומרת לעצמי שאתייצב מולם שאתמודד עם הכאבים והבעיות והנה עוד קצת עוד מעט אני מתחילה טיפול ועדיין מתקשה להירדם הפחדים מאבא שלי לא מרפים ממני הנוכחות שלו מקשה עלי ומפחידה אותי חושבת על הסכום הכספי הזעום שהצלחתי אחרי שריכזתי את מאמציי הרבים לעשות החודש והכל ניראה כל כך שבור ולא אופטימי יודעת שכל עוד אשאר בבועת הוריי משהו תמיד יהיה חסר בפאזל הרוחני שלי בפאזל המלא שלי לומדת צריכה להתפתח אך השאלה שמהדהדת כל הזמן היא באיזה מחיר ואני לא מרגישה מספיק מוכנה ...שיש לי מספיק את הכלים והכסף בעיקר את השקט הנפשי שאני כל כך רוצה להגיע אליו שמבחינתי להגיע אליו זה יהיה להגיע לבית שלי. אני רוצה קודם לעמוד על שתי רגליי לבד ורק אז אוכל להתחיל ללמוד נזכרת בקולות הביקורתיים המהדהדים לי בראש "את לא מספיק טובה את לא מספיק טובה את לא מספיק טובה" נזכרת בקולם של אחרים בקולותיהם של "את לא מספיק טובה את לא מספיק טובה את לא מספיק טובה" איך זה שעד עכשיו לא למדת, ומה..ומה עשית כל הזמן הזה ואני נבוכה..המממ מתקשה להוציא את המילים..הממ מחפשת תשובות..הממ ולבסוף אומרת הממ חייתי..מנסה לגונן על הפצע מנסה לכסות על מעמקיו כן..חייתי..אז נכון חייתי קצת אבל בגדול - אחח איזה שקר אילו הייתי באמת חייה...אילו לפחות הייתי חייה אך אפילו את זה לא עשיתי כך שצידוק נורמלי להיותי בנקודת זמן הזאת ללא הספק מספק של לימודים... אין - כי כששואלים אותי אז מה...מה מה עשית כל כך הרבה שנים? אני רק חושבת לעצמי בתוכי, וואלה באמת מה עשיתי כל כך הרבה שנים ו אני רק חושבת - לא יודעת - עשיתי - לא עשיתי- מה זה משנה כבר אבל זה משנה...זה פאקינג משנה הפצעים שבנפשי מתקשה להתמודד עם הכאב מנסה לחשוב בשכל עדיין יש מוצא את תתגברי תתגברי הכל עוד לא אבוד ולעיתים ניראה שזה נכון כל כך נכון ואני מוצאת את עצמי קמה בחשק לקחת את חיי בשתי ידיי איני רואה את הדרך מסך של עשן מהדהד דיכאון מעפיל על חושיי שוב הדיכאון הזה שגורם לי להסתגר בתוך עצמי ולהרגיש הכי פחות שווה מאחרים.. כי כשאני נתקלת בהם אני כל כך חסרת אונים חסרת מנגנוני הגנה מטרה כל כך קלה לפגיעה אבא אמא מילים כל כך קשות וכל כך עוצמתיות היום כשהייתי בודדה התקשרתי לער"ן ושמתי לב שאפילו כשיש מוזיקה ברקע ואני ממתינה למישהו שיענה מעבר לקו כבר אני מרגישה פחות לבד ומשהו בלא מודע שלי משתחרר ונותן לי לנוח קצת ולהרגיש שאני כמעט עומדת להירדם כמו שיש מישהו שנותן לי חיבוק או מחזיק לי את היד ושאני לא לבד ועכשיו כשהדמעות שוב בזגוגית העין אני רוצה לאחל לעצמי שהשנה הזאת אמצא את הדרך לאושר ואצליח לקחת את חיי בשתי ידיי ולהפוך את השנה הזאת למשהו שיעשה לי שרירים ויבנה אותי חזק כי נמאס לי באמת שנמאס לי כבר להיות שבורה.. אוהבת אתכם מאוד מעצם היותכם כאן מעצם אנושיותכם שגורמת לי להרגיש קצת פחות לבד.. פסי פלורה
