שעת האמת מתקרבת
מחר אודיע למוסד כי נגיע עמו ביום חמישי ,לא שיערתי בנפשי שדווקא לי זה יהיה כל כך קשה , אני זה שדחפתי מהרהר לעצמי ,אולי חטאתי שדחפתי ,לא שיש לי חרטות ,זה בהחלט לא ,אבל עצם העובדה שאיני בן בשר ישיר אלא רק חתן ,אולי עוד יגידו מה פתאום הוא החליט? ומתוך דברים אלה בוודאי הבנתם שישנה בעיה שלא היתה צפויה.להניה עוד בת אחת קטנה ,אשר באמת ראוייה להיות "הנבחרת" מיתר הבנות ,היא שבאה כל יום מהעבודה הישר לאמנון כל יום ,זאת שרואה את מצבו באמת ,וזאת שכאשר ישנם רגעים קשים יוצאת החוצה להירגע ,דווקא היא כעת בהכחשה ברמות גבוהות מאוד ,בשעות אלו כשניה זקוקה לתמיכתה ,היא מפנה עורף , היום קיבלתי ממנה שיחת טלפון כשקודם הדיבור היה בכי מתמשך (אני יודע שזה בא מאהבה לאבא ,כי היא היחידה אולי שקשורה לאבא כל כך משאר האחיות) ולאחר מכן שאלה אותי אם זה סופי שאנחנו מאשפזים את אמנון ועניתי שכן ואז אמרה בבכי שהיא ל חושבת שעוד הגיע הזמן וכי יש עוד פתרונות ,שאלתי מה?< ענתה : להביא גבר במקום המטפלת ,התפלצתי מהתשובה ,אבל אני יודע שזה נובע ממהדחקה ומעצם המחשבה שאבא עוזב את הבית ,הרגש כאן אצלה גובר על ההיגיון. מחר יגיע הרגע היותר קשה עבורי ואני בטוח שלהניה זה יהיה יותר קשה , מחר ומר להניה להתחיל לארוז בגדים ונעליים לאמנון ושאר ציוד אישי ,ורק מעצם העובדה שנותנת אסוציאציה של לא עלינו הוצאת ביגוד של מת מהבית ,עושה לי לא טוב ,כאילו הוצאת את יקירך מחייך ,אבל אני יודע שאמנון לעולם לא ייצא מחיינו ויהיה רק מרחק נסיעה של 25 דקות מאיתנו שנראה כמו מרחק של שנות אור וששם באמת יזכה לתנאים יותר טובים מהבית וכדי רק להמחיש לכם איך הניה דיברה איתי היום בטלפון בבכי וסיפרה לי כיצד רחצו היא והמטפלת את אמנון ,זה היה כמו השפלה היא מספרת. במשך עשרת הימים האחרונים אמנון לא רצה להתקלח ולכן רחיצה אותו בשיטה האנגלית ,קערה וסבון עם מגבת מתחת במיטה ,אלא שהיום כבר היה כל כך מסריח מהשתן שהיה טבול בו החליטו לרחוץ אותו ויהי מה ,והמקלחון כבר קשה לו להיכנס ובטח לעוד שני אנשים שעוזרים ואז בלית ברירה שמו כסא מפלסטיק באמצע חדר האמבטיה ,ישב לו ערום והוציאו את צינור הטוש החוצה ושפכו עליו מים ,איזו ריקנות ישנה בהרגשה הזו ,הרי שאם היו עושים כך לחולה במוסד היינו מתנפלים ובצדק כלפי הצדק והניה המסכנה איך הרגישה עם זה..... ההחלטה לאל קלה ,אבל נכונה ואני שמח שהניה מגלה השלמה ובגרות ובתוך תוכי איני רוצה להיות אפילו לשניה במקומה. וואי....כמה כתבתי.... גרשון
מחר אודיע למוסד כי נגיע עמו ביום חמישי ,לא שיערתי בנפשי שדווקא לי זה יהיה כל כך קשה , אני זה שדחפתי מהרהר לעצמי ,אולי חטאתי שדחפתי ,לא שיש לי חרטות ,זה בהחלט לא ,אבל עצם העובדה שאיני בן בשר ישיר אלא רק חתן ,אולי עוד יגידו מה פתאום הוא החליט? ומתוך דברים אלה בוודאי הבנתם שישנה בעיה שלא היתה צפויה.להניה עוד בת אחת קטנה ,אשר באמת ראוייה להיות "הנבחרת" מיתר הבנות ,היא שבאה כל יום מהעבודה הישר לאמנון כל יום ,זאת שרואה את מצבו באמת ,וזאת שכאשר ישנם רגעים קשים יוצאת החוצה להירגע ,דווקא היא כעת בהכחשה ברמות גבוהות מאוד ,בשעות אלו כשניה זקוקה לתמיכתה ,היא מפנה עורף , היום קיבלתי ממנה שיחת טלפון כשקודם הדיבור היה בכי מתמשך (אני יודע שזה בא מאהבה לאבא ,כי היא היחידה אולי שקשורה לאבא כל כך משאר האחיות) ולאחר מכן שאלה אותי אם זה סופי שאנחנו מאשפזים את אמנון ועניתי שכן ואז אמרה בבכי שהיא ל חושבת שעוד הגיע הזמן וכי יש עוד פתרונות ,שאלתי מה?< ענתה : להביא גבר במקום המטפלת ,התפלצתי מהתשובה ,אבל אני יודע שזה נובע ממהדחקה ומעצם המחשבה שאבא עוזב את הבית ,הרגש כאן אצלה גובר על ההיגיון. מחר יגיע הרגע היותר קשה עבורי ואני בטוח שלהניה זה יהיה יותר קשה , מחר ומר להניה להתחיל לארוז בגדים ונעליים לאמנון ושאר ציוד אישי ,ורק מעצם העובדה שנותנת אסוציאציה של לא עלינו הוצאת ביגוד של מת מהבית ,עושה לי לא טוב ,כאילו הוצאת את יקירך מחייך ,אבל אני יודע שאמנון לעולם לא ייצא מחיינו ויהיה רק מרחק נסיעה של 25 דקות מאיתנו שנראה כמו מרחק של שנות אור וששם באמת יזכה לתנאים יותר טובים מהבית וכדי רק להמחיש לכם איך הניה דיברה איתי היום בטלפון בבכי וסיפרה לי כיצד רחצו היא והמטפלת את אמנון ,זה היה כמו השפלה היא מספרת. במשך עשרת הימים האחרונים אמנון לא רצה להתקלח ולכן רחיצה אותו בשיטה האנגלית ,קערה וסבון עם מגבת מתחת במיטה ,אלא שהיום כבר היה כל כך מסריח מהשתן שהיה טבול בו החליטו לרחוץ אותו ויהי מה ,והמקלחון כבר קשה לו להיכנס ובטח לעוד שני אנשים שעוזרים ואז בלית ברירה שמו כסא מפלסטיק באמצע חדר האמבטיה ,ישב לו ערום והוציאו את צינור הטוש החוצה ושפכו עליו מים ,איזו ריקנות ישנה בהרגשה הזו ,הרי שאם היו עושים כך לחולה במוסד היינו מתנפלים ובצדק כלפי הצדק והניה המסכנה איך הרגישה עם זה..... ההחלטה לאל קלה ,אבל נכונה ואני שמח שהניה מגלה השלמה ובגרות ובתוך תוכי איני רוצה להיות אפילו לשניה במקומה. וואי....כמה כתבתי.... גרשון
