I n d e e d
New member
שעמום ושחיקה
רציתי להעלות לדיון נושא, שאולי מוכר לחלקיכם מפאת היותו חוט מקשר בין אלה היודעים יותר משאר בני גילם, בין אלה הסוברים שיודעים הם יותר ובין אלה המתיימרים לדעת יותר, השעמום והשחיקה שמסבה מערכת החינוך לאינדיבידואל בתוכה. בתור תלמידה, שאי אלו ממאגרי מוחה מוקדשים לבית הספר במשך מספר שעות יומימיות מאולצות, קצרה ידי מלהושיע את עצמי, ואת האופוזיציה הנותרת (שנתפזרה בעל כורחה במקומות רבים), מאלה שבקשתם היא לכבול ולסרס כל יצר סקרנות וחדוות לימוד. פרי פעולתם מעידה על קושי רב בדאגה לאלה שהישיבה בכיתה מסבה להם שעמום ותיסכול, לא מפאת העצלנות הידועה לשמצה, אלא מפאת סקרנות מנוונת, ורצון לעלות (אם לא ליצור) מדרגה שתבוא כתחליף להליכה המשמימה והחיוורת באותה דרך מדברית, נטולת כל גירויים. אילו הייתי חשה בנסיונה של המערכת לבנות תוואי אינדיבידואלי מסויים, מערכת חדשנית שתכלול מרכיב כלשהו, ולו הקטן ביותר שיתאים את עצמו לשלל התכונות המרכיבות בן אדם , השקעה בנושאים מגוונים יותר וחריגה מהבנאליה שאופפת כל שיעור ושיעור בעזרתם הנדיבה של מורי ישראל, סביר להניח שלא הייתי באה בטענות לאותה בירוקרטיה כל כך לא תקינה. מאחר שנואשתי מהאבקות בדבר חזק בהרבה ממני, בדבר שההאבקות בו עולה לי בציוניי הרעים ובתשובות שנוסחן הכללי הוא: "את המורות לא מעניין מה את כותבת, מעניינת אותן התשובה הנכונה" נאלצתי להמשיך לקבל את ציוניי הרעים שנובעים, לא פחות ולא יותר מהרחבת יתר ופלישה לטריטוריות ספק לא רלוונטיות ספק לא מובנות. גם אילו רצתה מערכת החינוך לשנות דבר מה במערכת ( מקצועות נוספים או שעות תיגבור נוספות) במעגל הנוכחי שאליו הוכנסנו במשך שנים של חינוך ממית, והוטמענו בו כאשר יתד האקדמיה נעוץ היטב בכל רמח אברינו, הדבר יהיה בלתי אפשרי. אותו חומר לימוד לעתים לא הוחלף במשך שנים רבות, ותכולתו הארכאית נותרת בעינה משום שהתפיסה הרווחת היא שעל אדם היוצא מבית הספר מוטלת החובה להכיר את ביאליק, טשרניחובסקי, נתן זך ואילו סארטר, פוקו, אפלטון ועשרות אחרים מושמטים,ומפאת מה? חוסר עניין? תפיסה מוטעית? חינוך ציוני בכל מחיר גם במחיר של אובדן ידע כללי?. מה יקרה בדרכה של מערכת המוסיפה גוון חדשני, דרך לימוד השאובה מעולמם של בני הנוער החוצה, ולא להפך? ממה יראה היא כל כך? הדואליות בין ה"ארכאי" לבין סקרנותו של תלמיד עשויה לעבוד, ומחקרים הוכיחו זאת.
רציתי להעלות לדיון נושא, שאולי מוכר לחלקיכם מפאת היותו חוט מקשר בין אלה היודעים יותר משאר בני גילם, בין אלה הסוברים שיודעים הם יותר ובין אלה המתיימרים לדעת יותר, השעמום והשחיקה שמסבה מערכת החינוך לאינדיבידואל בתוכה. בתור תלמידה, שאי אלו ממאגרי מוחה מוקדשים לבית הספר במשך מספר שעות יומימיות מאולצות, קצרה ידי מלהושיע את עצמי, ואת האופוזיציה הנותרת (שנתפזרה בעל כורחה במקומות רבים), מאלה שבקשתם היא לכבול ולסרס כל יצר סקרנות וחדוות לימוד. פרי פעולתם מעידה על קושי רב בדאגה לאלה שהישיבה בכיתה מסבה להם שעמום ותיסכול, לא מפאת העצלנות הידועה לשמצה, אלא מפאת סקרנות מנוונת, ורצון לעלות (אם לא ליצור) מדרגה שתבוא כתחליף להליכה המשמימה והחיוורת באותה דרך מדברית, נטולת כל גירויים. אילו הייתי חשה בנסיונה של המערכת לבנות תוואי אינדיבידואלי מסויים, מערכת חדשנית שתכלול מרכיב כלשהו, ולו הקטן ביותר שיתאים את עצמו לשלל התכונות המרכיבות בן אדם , השקעה בנושאים מגוונים יותר וחריגה מהבנאליה שאופפת כל שיעור ושיעור בעזרתם הנדיבה של מורי ישראל, סביר להניח שלא הייתי באה בטענות לאותה בירוקרטיה כל כך לא תקינה. מאחר שנואשתי מהאבקות בדבר חזק בהרבה ממני, בדבר שההאבקות בו עולה לי בציוניי הרעים ובתשובות שנוסחן הכללי הוא: "את המורות לא מעניין מה את כותבת, מעניינת אותן התשובה הנכונה" נאלצתי להמשיך לקבל את ציוניי הרעים שנובעים, לא פחות ולא יותר מהרחבת יתר ופלישה לטריטוריות ספק לא רלוונטיות ספק לא מובנות. גם אילו רצתה מערכת החינוך לשנות דבר מה במערכת ( מקצועות נוספים או שעות תיגבור נוספות) במעגל הנוכחי שאליו הוכנסנו במשך שנים של חינוך ממית, והוטמענו בו כאשר יתד האקדמיה נעוץ היטב בכל רמח אברינו, הדבר יהיה בלתי אפשרי. אותו חומר לימוד לעתים לא הוחלף במשך שנים רבות, ותכולתו הארכאית נותרת בעינה משום שהתפיסה הרווחת היא שעל אדם היוצא מבית הספר מוטלת החובה להכיר את ביאליק, טשרניחובסקי, נתן זך ואילו סארטר, פוקו, אפלטון ועשרות אחרים מושמטים,ומפאת מה? חוסר עניין? תפיסה מוטעית? חינוך ציוני בכל מחיר גם במחיר של אובדן ידע כללי?. מה יקרה בדרכה של מערכת המוסיפה גוון חדשני, דרך לימוד השאובה מעולמם של בני הנוער החוצה, ולא להפך? ממה יראה היא כל כך? הדואליות בין ה"ארכאי" לבין סקרנותו של תלמיד עשויה לעבוד, ומחקרים הוכיחו זאת.
