דמעה מתוקה
New member
שניה שמצילה ממוות
אמא , סליחה . ============== אמא , רציתי לבקש ממך רק דבר אחד – סליחה . סליחה שכמעט הבאתי אותך השבוע שוב לבית הקברות בקריית שאול או אולי לזה שבצומת מורשה. סליחה שכמעט הבאתי אותך לאבו –כביר לזהות את גופתי או חלילה הייתי מביאה אותך לאיזה בית חולים איזורי ומשם מי יודע אם הייתי יוצאת , ובאיזה מצב. אמא , הייתי קרובה לשם , הייתי קרובה לבקר את אלוהים , הייתי קרובה לגן שלו , הייתי יכולה לראות שם את הדוד שלי שכבר כמעט שנה איננו , הייתי קרוב לפגוש בפעם הראשונה את אמא שלך , סבתי , עליה השלום , שלא ראיתי מימי – את יודעת אולי הייתי פוגשת את יצחק רבין ומסבירה לו כמה דברים . אנשים אומרים – ראיתי את המוות בעיניים , אפשר לספר לך סוד קטן ? ממש לא רואים את האור הלבן הזה שכולם מדברים עליו , ממש לא נזכרים באנשים שאוהבים שניה לפני , אולי זה בשלב שאני , למזלי , לא הספקתי להגיע אליו שנים לימדת אותי הכל , לאהוב ולשנוא , להיות ולחדול , אבל לא לימדת אותי לפחד, לא לימדת אותי לפחד מלאבד אתכם , לא לימדת אותי להיפרד מכם – אולי מוקדם מדי , ואולי בגלל זה אני עדיין פה. עכשיו מתחילה השאלה האמיתית , צומת הדרכים עמוסה בפני ואיני יודעת לאן לפנות למי להגיד תודה , לאלוהים שחמל עליי ? ולמה לא לעשות זאת , למה לו להציל חילונית גמורה שנו סעת בשבת לובשת מכנסיים קצרים ואוכלת בשר עם חלב . לזה שמנע את הכל ? אינני יכולה לעשות זאת ברחתי משם מהר ככל שיכולתי , אחרת הייתי מתה מבושה למזל ? אם יש לי מזל ,אז למה כבר שבועיים יש לי טופס הללויה וטרם זכיתי . (כנראה שהמזל שלי בא בצורה אחרת ) אינני יודעת למי עליי להודות , אולם על מי עליי לכעוס אני יודעת . רק על עצמי . כמעט שבוע אני מסתובבת עם תחושה של פחד, של כאב שזה כמעט קרה , כמעט שבוע אני משחזרת שוב ושוב את רגעיי האימה, את הצלילים , המראות , הפחד כבר כמעט שבוע אני מחפשת למי עליי להודות - בטרם מצאתי אני מחליטה לבקש ממך סליחה – למרות שאת ממש לא יודעת על מה ולמה. תשמרו על עצמכם שם בחוץ ..... שיר
אמא , סליחה . ============== אמא , רציתי לבקש ממך רק דבר אחד – סליחה . סליחה שכמעט הבאתי אותך השבוע שוב לבית הקברות בקריית שאול או אולי לזה שבצומת מורשה. סליחה שכמעט הבאתי אותך לאבו –כביר לזהות את גופתי או חלילה הייתי מביאה אותך לאיזה בית חולים איזורי ומשם מי יודע אם הייתי יוצאת , ובאיזה מצב. אמא , הייתי קרובה לשם , הייתי קרובה לבקר את אלוהים , הייתי קרובה לגן שלו , הייתי יכולה לראות שם את הדוד שלי שכבר כמעט שנה איננו , הייתי קרוב לפגוש בפעם הראשונה את אמא שלך , סבתי , עליה השלום , שלא ראיתי מימי – את יודעת אולי הייתי פוגשת את יצחק רבין ומסבירה לו כמה דברים . אנשים אומרים – ראיתי את המוות בעיניים , אפשר לספר לך סוד קטן ? ממש לא רואים את האור הלבן הזה שכולם מדברים עליו , ממש לא נזכרים באנשים שאוהבים שניה לפני , אולי זה בשלב שאני , למזלי , לא הספקתי להגיע אליו שנים לימדת אותי הכל , לאהוב ולשנוא , להיות ולחדול , אבל לא לימדת אותי לפחד, לא לימדת אותי לפחד מלאבד אתכם , לא לימדת אותי להיפרד מכם – אולי מוקדם מדי , ואולי בגלל זה אני עדיין פה. עכשיו מתחילה השאלה האמיתית , צומת הדרכים עמוסה בפני ואיני יודעת לאן לפנות למי להגיד תודה , לאלוהים שחמל עליי ? ולמה לא לעשות זאת , למה לו להציל חילונית גמורה שנו סעת בשבת לובשת מכנסיים קצרים ואוכלת בשר עם חלב . לזה שמנע את הכל ? אינני יכולה לעשות זאת ברחתי משם מהר ככל שיכולתי , אחרת הייתי מתה מבושה למזל ? אם יש לי מזל ,אז למה כבר שבועיים יש לי טופס הללויה וטרם זכיתי . (כנראה שהמזל שלי בא בצורה אחרת ) אינני יודעת למי עליי להודות , אולם על מי עליי לכעוס אני יודעת . רק על עצמי . כמעט שבוע אני מסתובבת עם תחושה של פחד, של כאב שזה כמעט קרה , כמעט שבוע אני משחזרת שוב ושוב את רגעיי האימה, את הצלילים , המראות , הפחד כבר כמעט שבוע אני מחפשת למי עליי להודות - בטרם מצאתי אני מחליטה לבקש ממך סליחה – למרות שאת ממש לא יודעת על מה ולמה. תשמרו על עצמכם שם בחוץ ..... שיר
