לכבוש את ההר
New member
שנה לנשיא קצב!
בתחילת שנות השבעים, בחור צעיר העונה לשם: משה קצב, הדהים את השלולית הפוליטית כשהצליח לגבור על מועמד המערך לראשות העיר הנידחת קרית-מלאכי, מעברת קסטינה בשמה הקודם, אשר ספק רב אם רבים מקרב הציבור הרחב שמעו עליה קודם לכן. התקווה, שהנה תם לו עידן העסקונה האפורה, הדביקה לא מעט שמאלנים, שמיהרו לברכו על בחירתו המפתיעה, וראו בבחירת קצב פתח לצמיחת מנהיגות דינמית צעירה בערי הפיתוח. תקוות הרבים המשיכה ללוות את קצב שהיה רק בן 24 כשנבחר להיות ראש העיר הצעיר ביותר, ובן 38 היה לחבר הכנסת בכנסת התשיעית וכבר בכנסת העשירית שימש כסגן שר השיכון ובזו שלאחריה היה לשר העבודה והרווחה, השר הצעיר ביותר מאז הקמת המדינה. תקוות לחוד ומציאות לחוד: השתתפותו בקלחת הפעילות המפלגתית הפכה אותו לעסקן שגרוע ממנו אין, הנכונות שלו לשרת כל אחד מעליו ולא ליצור עימות עם בעלי השררה הקנו לו את התואר "שטיח פרסי", רוצה לומר: כל אחד דורך עליו והשטיח נשאר במיטבו. כך, נישא על-ידי מינויו הפוליטיים הרבים, הצליח לגבור על הלוזר הנצחי ולהגיע אל בית-הנשיא. גם בבחירתו לנשיא הצליח קצב, לעורר תקוות בהכריזו כי יעסוק בנושאים החברתיים. במלאת שנה לבחירתו, אפשר לומר כי הוא לא עשה כלום לטובת האוכלוסייה העניה פרט לאמירה אחת בתחילת השנה: "בחברה הישראלית מתפתחות שתי חברות מקבילות: בעלי המעמד הכלכלי המבוסס ומולם חברה ישראלית חסרת-אמצעים וממורמרת, החיה במעגל של עוני, אלימות, צפיפות דיור, סמים ואבטלה". אמר כמשקיף מהצד שזה עתה נחת על מעולם אחר. החברים הטובים שלו, חלקם מפוקפקים, שייכים למתעשרים החדשים כמו האחים הרצל וחזי שקלים, ניסים בן דוד, אריה שאשא, גואל אברהמי, מורד זמיר, ראובן גבריאלי שספק אם הם אנשי עסקים מצליחים או שמא בעלי יכולת מניפולטיבית מצליחים שתרמו לקצב סכומים נכבדים במסעות הבחירות שלו. עד לא מזמן, סברתי כי קצב ילך לדרכו האישית, עם סיום כהונתו כנשיא ואז היינו יכולים לברך עליו: "יותר טובים ממנו הלכו", אך לאחר החנינה שהעניק לאחת שידעה על הכוונה לרצוח את יצחק רבין ודווקא לא הוענשה במלוא חומרת הדין, מתגנב ללבי החשד כי קצב עלול לחזור לפעילות מפלגתית ולנסות להתמודד על תפקיד ראש הממשלה. במילים אחרות: קצב עושה בתפקיד הנשיא כדי להכין את היעד הבא שלו ומכאן אפשר להבין את ההתבטאויות המתלהמות היוצאות מגרונו לבקרים, כך אפשר להבין את העובדה שבית הנשיא הפך מוקד לעליה לרגל של מתנחלים ורבנים, מהקיצוניים ביותר בעולם החרדי והמתנחל. הרי ברור כשמש כי במצב נורמלי לא הייתה לנשיא סיבה למהר בהענקת החנינה להר-שפי, הוא יכל להמתין קמעא, עד להחלטת ועדת השחרורים, ואז לתת את חנינתו. אלא מאי? החלטה, סבירה, של ועדת השחרורים, לקצר בשליש את עונשה של הר-שפי הייתה שומטת את השטיח מתחת לרגליו – ולא הייתה הופכת אותו לגיבור החדש של הסהרורים. לאמור: קצב מבין כי הדרך אל בית-ראש הממשלה חייבת להיות מרופדת בטקטיקה של "שטיח פרסי" שהייתה חביבה עליו מאז ומתמיד.
בתחילת שנות השבעים, בחור צעיר העונה לשם: משה קצב, הדהים את השלולית הפוליטית כשהצליח לגבור על מועמד המערך לראשות העיר הנידחת קרית-מלאכי, מעברת קסטינה בשמה הקודם, אשר ספק רב אם רבים מקרב הציבור הרחב שמעו עליה קודם לכן. התקווה, שהנה תם לו עידן העסקונה האפורה, הדביקה לא מעט שמאלנים, שמיהרו לברכו על בחירתו המפתיעה, וראו בבחירת קצב פתח לצמיחת מנהיגות דינמית צעירה בערי הפיתוח. תקוות הרבים המשיכה ללוות את קצב שהיה רק בן 24 כשנבחר להיות ראש העיר הצעיר ביותר, ובן 38 היה לחבר הכנסת בכנסת התשיעית וכבר בכנסת העשירית שימש כסגן שר השיכון ובזו שלאחריה היה לשר העבודה והרווחה, השר הצעיר ביותר מאז הקמת המדינה. תקוות לחוד ומציאות לחוד: השתתפותו בקלחת הפעילות המפלגתית הפכה אותו לעסקן שגרוע ממנו אין, הנכונות שלו לשרת כל אחד מעליו ולא ליצור עימות עם בעלי השררה הקנו לו את התואר "שטיח פרסי", רוצה לומר: כל אחד דורך עליו והשטיח נשאר במיטבו. כך, נישא על-ידי מינויו הפוליטיים הרבים, הצליח לגבור על הלוזר הנצחי ולהגיע אל בית-הנשיא. גם בבחירתו לנשיא הצליח קצב, לעורר תקוות בהכריזו כי יעסוק בנושאים החברתיים. במלאת שנה לבחירתו, אפשר לומר כי הוא לא עשה כלום לטובת האוכלוסייה העניה פרט לאמירה אחת בתחילת השנה: "בחברה הישראלית מתפתחות שתי חברות מקבילות: בעלי המעמד הכלכלי המבוסס ומולם חברה ישראלית חסרת-אמצעים וממורמרת, החיה במעגל של עוני, אלימות, צפיפות דיור, סמים ואבטלה". אמר כמשקיף מהצד שזה עתה נחת על מעולם אחר. החברים הטובים שלו, חלקם מפוקפקים, שייכים למתעשרים החדשים כמו האחים הרצל וחזי שקלים, ניסים בן דוד, אריה שאשא, גואל אברהמי, מורד זמיר, ראובן גבריאלי שספק אם הם אנשי עסקים מצליחים או שמא בעלי יכולת מניפולטיבית מצליחים שתרמו לקצב סכומים נכבדים במסעות הבחירות שלו. עד לא מזמן, סברתי כי קצב ילך לדרכו האישית, עם סיום כהונתו כנשיא ואז היינו יכולים לברך עליו: "יותר טובים ממנו הלכו", אך לאחר החנינה שהעניק לאחת שידעה על הכוונה לרצוח את יצחק רבין ודווקא לא הוענשה במלוא חומרת הדין, מתגנב ללבי החשד כי קצב עלול לחזור לפעילות מפלגתית ולנסות להתמודד על תפקיד ראש הממשלה. במילים אחרות: קצב עושה בתפקיד הנשיא כדי להכין את היעד הבא שלו ומכאן אפשר להבין את ההתבטאויות המתלהמות היוצאות מגרונו לבקרים, כך אפשר להבין את העובדה שבית הנשיא הפך מוקד לעליה לרגל של מתנחלים ורבנים, מהקיצוניים ביותר בעולם החרדי והמתנחל. הרי ברור כשמש כי במצב נורמלי לא הייתה לנשיא סיבה למהר בהענקת החנינה להר-שפי, הוא יכל להמתין קמעא, עד להחלטת ועדת השחרורים, ואז לתת את חנינתו. אלא מאי? החלטה, סבירה, של ועדת השחרורים, לקצר בשליש את עונשה של הר-שפי הייתה שומטת את השטיח מתחת לרגליו – ולא הייתה הופכת אותו לגיבור החדש של הסהרורים. לאמור: קצב מבין כי הדרך אל בית-ראש הממשלה חייבת להיות מרופדת בטקטיקה של "שטיח פרסי" שהייתה חביבה עליו מאז ומתמיד.