שמש

[דמעה ורודה]

שמש

והיית זב משערי כמו טיפות מוגלה צהובה אגלי טל הבוקר שקראו בשמי נעלמו כמו אלמוגים בתוך בִּיצת שרב ואני גוררת את עצמי אל הצל שמאחורי הבית בו שני גוזלים נפלו מקינם והם נופחים את נשמתם בקול ציוץ שקט ואין אמם הציפור לנחמם. ונזכרתי שכל החורף התגעגעתי לשמש כי "האביב היא עת להתאהב" ולרגע לא חשבתי על אהבת ציפורים מיותמת ועל עִתם של גוזלים להירקב ואני יושבת שם, סופרת נמלים חודרות אל הנוצות מחשבת את קיצם לאור קרניים נוצצות של השמש מפניה אני בורחת ומוץ שאחז בבגדיי ועת ללכת ללכת ודי

 

[המונשרי]

ירח

הקרירות הלילית חיבקה ועטפה כאם דאגנית המכנסת גוזליה אור כסוף כיסה את העמק היה רגע נדיר של שלווה בה יכולתי לשמוע את נשימותך.