שמיים בלי ציפור. זרים ומקוללים.

[הכל שקט מדי]

שמיים בלי ציפור. זרים ומקוללים.

מתקרבים לאמצע החודש, הירח מתמלא כל יום ומלבין עצמו כל לילה עוד קצת הלילות שלי מלבינים יחד איתו. החלומות שלי מסוייטים. הנשימות שלי קצרות. הריאות שלי ריקות מדי. (או מלאות ניקוטין). הלב שלי מלא מדי (או מתרוקן מהר מדי ). . (או מתרחק. או בורח. או יותר מדי נשאר). ואני מריחה ריח של עץ דובדבנים שפורח לו בדיוק בשלב הזה של השנה בצבעי ורוד- לבן שמנסים לחייך אותי. שמנסים לאהוב. אני שומעת את הדמעות שלי בוכות מבפנים. אני שומעת את הלב שלי צועק. אני מרגישה את העיניים שלי. אני מרגישה את הידיים שלי. את הבטן. את הגרון כאילו כל הגוף שלי מוכן לזה. אבל הם לא רוצות לזלוג. ועכשיו אני צריכה לצאת שוב. ומה יהא עליי מחר? ומחרתיים? ועוד שבוע או שנה? הכוחות שלי אוזלים ממני. נמאס לי לרצות ונמאס לי להתרצות. אין לי אוויר יותר למחשבות.

 

[כוכב זוהר בשמים]

../images/Emo201.gif

 

[ס י י פ נ י ת]

מה יכול להיות?

אמנם זה לא נראה ככה, ואלי זה נשמע כמו קלישאה אבל תכלס - זה עניין של בחירה! אין באמצע ואין "קצת חולה" או שמחליטים להשתחרר ולא מסתפקים רק בהחלטה, אלא מגייסים את כל הכוחות כדי ליישם את ההחלטה. או שפשוט מחכים שיעברו עוד ועוד חודשים ושנים אבל אז, תמיד תאלצי להסתכל לאחור ולצפות בבזבוז הזמן. זה עניין של בחירה. של החלטה. של שינוי. של רצון.

 

[זאת ע ם התלתלים]

.....

את מבינה שאי אפשר להמשיך לחיות ככה, נכון? הכוחות נגמרים ובאופן ישיר גם האוויר וזה נמאס ואי אפשר להמשיך ככה, פשוט אי אפשר! איפה המצב שלך עומד.. את בטיפול..?

 

[הכל שקט מדי]

לא ירדתם לסוף דעתי.

אני לא כותבת על ההפרעה. או על הפרעה ואין פה ממש עניין של בחירה. כי זה דברים שצפים ועולים גם בלי התערבות רצונית משל עצמי. אני כותבת כי כך מרגיש לי. לא כי אני באבדון ולא על קצה תהום. ואני כותבת כי ככה אולי מישהו מקשיב בלי שאצטרך באמת לדבר. וזה קצת עוזר, וזה הכל. תודה על התגובות. תודה שקוראים פה. לילה טוב