שמחה לספר ש...
שהערב של סיפורי בית קשת תחת השם "מעבר לקשת" (כהצעתה של הקוראת בקקאו) למרות כל חששותי, היה מוצלח ביותר.
כפי שכתבה הגבירה, הדינמיקה האנושית גברה, והכל ממש זרם.
בדיעבד, אני מבינה שההגדרה של רגע התאהבות סייע בכך שפרט למקרה אחד, כל הסיפורים היו חיובים ואופטימיים, ואם כך
ההגדרה שנראתה לי מאד נוקשה, סייעה לעניין של יצירת אווירה טובה.
תרמו לאווירה, סוכה נהדרת, ישיבה ליד שולחנות ארוכים כמו בעבר הקיבוצי, תמונות מוגדלות מארכיון הקיבוץ על קירות הסוכה,
בירה ופיצוחים. בערב הוקרן סרט שהוסרט בקיבוץ לפני כמעט 50 שנה ועכשיו דאגתי להעביר אותו מפורמט 16 מילימטר לפורמט DVD. יש לנו מזל שבקיבוץ פועלת חברה לכתוביות וזה מאד עזר כי היו קטעים שכמעט לא נשמעו.
זכינו גם לשירה מזמר מוכר, דרור משולם, שמתגורר בקיבוץ והתנדב לאתנחתאות המוזיקליות.
בחלק הראשון, היה סבב של סיפורים שנקבעו מראש. היה גיוון של צעירים וותיקים, חברי הקיבוץ ותושבים. נתנו גם הזדמנות
לאנשים שבדרך כלל לא נשמע קולם.
אחר כך נפתח סבב שני שהוצע לכולם לספר. אשה אחת, שכבר ספרה בחלק הראשון בקשה לספר שוב. היא ידועה בקיבוץ כמישהי שקשה לעצור אותה ואנשים קמו והתחילו לצאת מהסוכה. היא היחידה גם שהכניסה תכנים לא חיוביים.
חבל שהערב הסתיים דווקא עם הסיפור שלה. למרות שהמנחה הביאה צלחת עם גונג ובקשה ממנה ישירות שתדלג ותגיע
לסוף הסיפור, לא נשמעה לשום רמז ולשום בקשה.
וכאן אני פונה אליכם, מספרים מנוסים, שהכנתם ערבים כאלה, מה עושים? אני חשבתי שאולי בחוקים שבהתחלה, מלבד
לציין את פרק הזמן לכל סיפור, יש להגיד שכל מספר יש לו זכות דיבור פעם אחת בלבד. אולי אם היינו משמיעים "חוק" כזה, בהתחלה, היא לא הייתה מבקשת את רשות הדיבור.
בכל זאת, למרות האפיזודה הזאת, אפשר להגיד כפי שאמרו רבים "זה היה ערב 10!"
שהערב של סיפורי בית קשת תחת השם "מעבר לקשת" (כהצעתה של הקוראת בקקאו) למרות כל חששותי, היה מוצלח ביותר.
כפי שכתבה הגבירה, הדינמיקה האנושית גברה, והכל ממש זרם.
בדיעבד, אני מבינה שההגדרה של רגע התאהבות סייע בכך שפרט למקרה אחד, כל הסיפורים היו חיובים ואופטימיים, ואם כך
ההגדרה שנראתה לי מאד נוקשה, סייעה לעניין של יצירת אווירה טובה.
תרמו לאווירה, סוכה נהדרת, ישיבה ליד שולחנות ארוכים כמו בעבר הקיבוצי, תמונות מוגדלות מארכיון הקיבוץ על קירות הסוכה,
בירה ופיצוחים. בערב הוקרן סרט שהוסרט בקיבוץ לפני כמעט 50 שנה ועכשיו דאגתי להעביר אותו מפורמט 16 מילימטר לפורמט DVD. יש לנו מזל שבקיבוץ פועלת חברה לכתוביות וזה מאד עזר כי היו קטעים שכמעט לא נשמעו.
זכינו גם לשירה מזמר מוכר, דרור משולם, שמתגורר בקיבוץ והתנדב לאתנחתאות המוזיקליות.
בחלק הראשון, היה סבב של סיפורים שנקבעו מראש. היה גיוון של צעירים וותיקים, חברי הקיבוץ ותושבים. נתנו גם הזדמנות
לאנשים שבדרך כלל לא נשמע קולם.
אחר כך נפתח סבב שני שהוצע לכולם לספר. אשה אחת, שכבר ספרה בחלק הראשון בקשה לספר שוב. היא ידועה בקיבוץ כמישהי שקשה לעצור אותה ואנשים קמו והתחילו לצאת מהסוכה. היא היחידה גם שהכניסה תכנים לא חיוביים.
חבל שהערב הסתיים דווקא עם הסיפור שלה. למרות שהמנחה הביאה צלחת עם גונג ובקשה ממנה ישירות שתדלג ותגיע
לסוף הסיפור, לא נשמעה לשום רמז ולשום בקשה.
וכאן אני פונה אליכם, מספרים מנוסים, שהכנתם ערבים כאלה, מה עושים? אני חשבתי שאולי בחוקים שבהתחלה, מלבד
לציין את פרק הזמן לכל סיפור, יש להגיד שכל מספר יש לו זכות דיבור פעם אחת בלבד. אולי אם היינו משמיעים "חוק" כזה, בהתחלה, היא לא הייתה מבקשת את רשות הדיבור.
בכל זאת, למרות האפיזודה הזאת, אפשר להגיד כפי שאמרו רבים "זה היה ערב 10!"
