אני בכיתי יומיים. קיבלתי שלילי ביום שני.
כולל מחשבות ללכת לפסיכיאטר לקבל כדורים, שטיפה ירימו אותי. אתמול היינו אצל הרופא. הוא מוכן להמשיך לעבוד אתי, אבל הסביר לי שהסיכוי לא גבוה.
כל הזמן רצות לי מחשבות. מתפדחת שאנשים שאני מכירה יודעים שאני לא צעירה, נשואה 3 שנים ואין לי ילדים. מתפדחת שגיסתי ובעלה שנישאו אחרינו, בטח יביאו ילדים לפנינו.
המחשבות רצות על 120. ביום וגם בלילה. מה יהיה, מה יהיה. ומתי בכלל חוזרים לאהוב את הבורא ולא לכעוס עליו ככה?
והיום קמתי. בכל זאת קמתי. היום לא היה בכי. רק כאב עמום. היום עבדתי, וסידרתי לי את הלו"ז וחשבתי מה להכין לשבת ועשיתי כמה קניות באינטרנט ותכננתי יום של שופינג עם אחותי.
את תקומי גם כן בע"ה. עם כל הקושי. ומותר לך לבכות. זה אפילו עוזר.