אוווףףףףףףףףף....
אני לא מצטערת, ואני לא אצטער, לא משנה מה יהיו התוצאות... ידעתי מראש שאני לוקחת סיכון, שאני לוחצת אותו בפינה, ושאני משאירה לו את האופציה לצאת מחיי, ואפילו לא לענות לי, ובכל זאת, אני יושבת כאן ובוכה, ואני לא בטוחה למה, אם זה האגו שלי שנבהל, או שאני באמת עצובה כי אני יודעת שהמכתב שלי, עם כל האהבה שבו, הוא לוחץ על כל היבלות והפצעים, פצעים ויבלות מהעבר, וכאלו שגידלנו עכשיו, ואני כבר כל כך הרבה זמן מתגעגעת אליו. 5 שנים לא ראיתי אותו... רק מכתבים בחודשים האחרונים ואני חוששת שהיום סיימתי את הכל. חחח מחיר הכנות... מעניין אם הוא יענה לי.