שלושת מישורי הקיום (3)
יחסם של ישראלים לנושא הזמן יכול להוציא אותך מדעתך. עלה על אוטובוס בכל תחנה מרכזית בישראל. אם האוטובוס אמור לצאת ב- 16:00, שים לב מי יושב בפנים חמש דקות לפני שהוא עוזב את התחנה. שלושה אנשים: אתה, זקן שחוח וחיילת שאוכלת פלאפל. ב-16:00בדיוק, האוטובוס מתחיל לצאת מן התחנה. פתאום אתה מיטלטל לפנים לקול חריקת הבלמים. מישהו הולם בדלת ודורש להיכנס. כמובן, הנהג נענה. הסיפור הזה חוזר על עצמו ארבע עשרה או חמש עשרה פעמים עד שהאוטובוס יוצא ממש לרחוב, מלא עד אפס מקום, בלי מקומות ישיבה, והאחרון שנדחק פנימה צועק לנהג, "מה בוער לך?!" ישראל היא הארץ היחידה בעולם שבה פוליטיקאי הולך לכלא ומקבל קולות רבים יותר. הפוליטיקה בישראל מבוססת על מנטליות של זאבים. זאבים נעים בלהקות. הם בוחרים להם מנהיג כדי לנסות להרוג אותו. הממשלה בישראל מתפקדת על יסוד ההנחה שאם משהו לא פועל, מנסים אותו שוב, רק חזק יותר. הישראלים הם עם חזק מאוד. הם מסוגלים לעשות כמעט הכול… פרט לממשל. הכהונה הממוצעת של ראש ממשלה ישראלי אורכת 15 דקות. כשראש ממשלה נבחר בישראל, הוא אומר, "אני ראש הממשלה… אני לא? חשבתי שכן…" מס ההכנסה בישראל פועל על ההנחה שכולם נשואים למדינה. ההכנסות מתחלקות איתה חצי בחצי. לאחרונה זה נראה יותר כמו גירושים, כשהיא מקבלת 60% ויותר. הדבר היחיד שגרוע מפוליטיקאי מושחת הוא פוליטיקאי טיפש. הכנסת שלנו משופעת בדוגמאות לשני הסוגים. יש שני דברים שצריך לדעת על פוליטיקאים ישראלים: אחד, כולם משקרים. שניים, ראה מספר 1. כל מדינה בוחרת את מנהיגה לפי החולי שהיא סובלת ממנו באותו זמן. למשל, פרנקלן דלאנו רוזוולט נבחר לנשיא ארה"ב כשמגפת שיתוק הילדים פקדה את הארץ. האמריקנים בחרו בנשיא חולה שיתוק ילדים כדי לעבור אתו את המחלה שלהם. אם נתבונן בדמויות שבחרנו להיות לנו לראשי ממשלה, תהיתם פעם אילו מחלות אנחנו עוברים עכשיו? יש לי דרך מקורית משלי לתסכל את האגו של אנשים. אני מוצא מקום חניה מושלם באמצע תל אביב, ופשוט יושב במכונית ומחכה. נהגים עוברים לידי ושואלים בשפת הסימנים אם אני עומד לצאת משם. אני נהנה הנאה מרובה לכשכש באצבעי מצד לצד ולהניד בראשי לאות "לא". אני יכול לשבת כך שעות. נתקפתי פעם רעב בשתיים לפנות בוקר, וקפצתי למסעדה שפתוחה כל הלילה. בעל המסעדה בדיוק נעל את הדלת. "אנחנו סגורים," אמר. "אבל כתוב על דלת 'פתוח עשרים וארבע שעות'," הערתי. "לא ברציפות," הפטיר ביובש. הלכתי לקנות בדיזנגוף סנטר. בפתח קיבל את פני איש ביטחון שמישש אותי ושאל, "יש לך כלי נשק?" הגנבתי מבט לשמאל, אחר כך לימין, ולחשתי באוזנו, "לאיזה סוג אתה זקוק, וכמה?" האגו שלי זקף בוקר אחד את ראשו כשהוזמנתי לראיון בטלוויזיה. סוכם שהערוץ ישלם בעד המונית שלי. כשהגעתי למקום נוכחתי שעלי לבקש מהמונית לחכות לי, כי הייתה לי פגישה נוספת מיד אחר כך. כשהגשתי למפיקה את הקבלה, שכללה את זמן ההמתנה, אמרה לי, "אנחנו לא משלמים בעד זמן המתנה". היא הוסיפה, "אתה לא יכול להזמין מונית כשאתה מסיים?" ניסיתי להסביר לה שהייתי לחוץ בזמן. זה לא עזר. היא הייתה מוכנה לשלם בעד המונית, אך לא בעד ההמתנה. הייתי יכול לשלם בעצמי בעד הזמן הנוסף, אבל העדפתי לפנות לאחור ולצאת משם. הנה לכם האגו במלוא תפארתו. נאלצתי לשלם למונית בכל מקרה, בלי להופיע בתכנית האירוח. אשתי התרגזה כהוגן. בסרטי המערבונים של פעם היינו רואים כיצד הגיבור חוגר את אקדחיו לקראת הקרב עם "הרעים". כיום רואים את הגבר הישראלי קם בבוקר וחוגר את הטלפון הסלולרי. לך לכותל המערבי, ותראה כיצד הישראלים מקבלים שיחות טלפון באמצע התפילה. זה מקפיץ לך את האגו, או מצחיק אותך? הבחירה בידיך. יצאתי פעם באירופה לשיט בסירה. ישבו בה כעשרים איש מארצות שונות. איזה נוף מקסים, איזו אווירה פסטורלית! ממש מזור לנשמה. פתאום החל הטלפון הסלולרי לצרצר. נכון, ניחשתם: רק ישראלים לוקחים אתם טלפון סלולרי לגן עדן. ישראלים שונאים לאהוב. כל דבר צריך להיות נושא לביקורת. ביציאה מסרט או מהצגה תשמע תמיד טענות ומענות על ההופעה, על השחקנים, על מה לא. אני חושב שהסיבה היא שאם נפסיק, חס וחלילה, לשפוט ולהשוות, לא יהיה לנו על מה לדבר. האגו שלי עמד למבחן כשכתבתי את הספר הזה. הוא מחק את עצמו. כתבתי חמישה פרקים שירדו פתאום לטמיון. לא היה לי מושג איך זה קרה. פשוט לחצתי על איזה מקש, וזה נמחק לי. היה אפשר לצפות שאלמד משהו מאותה חוויה שקרתה לי בעת כתיבת הספר הראשון, ואשמור את החומר על תקליטון. לא, לא אני. דבר כזה הרי לא יכול לקרות פעמיים, נכון? התגובה הראשונה שלי הייתה לטמון את פני בידי בתנוחה שלקוחה מטרגדיה יוונית, ולהזיע בכל גופי. כמו בפעם הקודמת, הגעתי למסקנה שאלוהים לא אהב את מה שכתבתי, והחליט למחוק את זה. השאלה היחידה שלי הייתה, "למה הוא חיכה כל כך הרבה זמן עד שנתן לי את המסר הזה? הוא לא היה יכול למחוק את החומר כבר בפרק הראשון?" ניגשתי לחדר האורחים, היכן שאשתי ישבה וצפתה בטלוויזיה. "איבדתי את הספר," אמרתי בשקט. היא נכנסה להיסטריה. "איך זה קרה? למה לא שמרת את זה?" אתם מכירים את כל אותן שאלות "למה לא עשית" ו"למה לא אמרת" שנשים אוהבות כל כך לשאול את בעליהן. ביקשתי ממנה בשיניים חשוקות לשתוק, בבקשה. "איך אתה יכול להיות כזה שווה נפש?!" צרחה זוגתי במלוא גרונה. "איך אתה לא תולש את שערותיך? עבדת כל כך הרבה שעות! איך אתה יכול להיות רגוע כל כך?" "זה היה רצון האל," לחשתי בסוף. "שמור את השטויות האלה לספר שלך! זה לא מדבר אלי," נחרה בבוז. התקשרתי למומחים למחשבים, שניסו לעזור לי להשיב את כתב היד האבוד שלי מעולם האמת. כולם אמרו אותו דבר: "זה הלך לאיבוד סופית אי שם בנבכי המחשב". קיבלתי את זה "כמו גבר". הייתי גאה בעצמי. מי בכלל צריך לכתוב ספר? אעביר את חיי במנוחה, בביקורים אצל ידידים, ובצפייה בטלוויזיה. פחדתי פחד מוות להתקשר למו"ל שלי ולספר לו. ואז, כעבור כמה ימים, אשתי התקשרה ללא ידעתי לגאון דוויד ובקשה ממנו לצור עימי קשר טלפוני. הוא מיד התקשר לשמוע מה העניין. אמרתי, "דוויד, לא תנחש מה קרה," וגוללתי באוזניו את סיפורי הטרגי. הוא אמר, "שב מול המחשב שלך, ועשה מה שאומר לך." הוא הנחה אותי צעד אחר צעד, וראו זה פלא, הספר שלי הופיע שוב על הצג לפניי. אמרתי לו כמה אני אוהב אותו, ושמרתי את הספר על כל דבר אפשרי שידוע לביל גייטס. שמרתי אותו על תקליטונים גמישים, על דיסקים קשיחים, שלחתי עותקים בדוא"ל לכל ידידי, שישמרו אצלם, אפילו צרבתי אותו על הקבר של אמי. לא לקחתי שום סיכון. קיבלתי את המסר מאלוהים. הוא בחן אותי, לראות אם אני מקיים מה שאני מטיף לו. האם האגו שלי ינצח, ואקלל את יום היוולדי, או שאקבל את מה שקרה כחלק מה"יש", מהעובדתיות של הדברים כפי שהם, אהיה לצופה בדרמה, ואלמד ממנה כתרגיל למען עתיד טוב יותר? אשתי עדיין חושבת שאלה שטויות, אבל אני משוכנע שזה נכון. יצאתי עם ציון מעולה במבחן האגו של אלוהים.
... "החיים הם בית ספר נפלא של למידה והתנסות," כתב פעם הנרי פורד, הממציא הגדול של תעשיית הרכב. "מי שמפסיק ללמוד הוא זקן, בין שזה קורה לו בגיל עשרים או בגיל שמונים. כל מי שממשיך ללמוד נשאר צעיר. הדבר הגדול ביותר בחיים הוא לשמור על ראש צעיר. במילים אחרות, בכל יום יש תמיד משהו חדש ללמוד. בספרו של רוברט פולהם, כל מה שצריך לדעת למדתי בגן הילדים, הוא כותב: "כל מה שהייתי צריך לדעת על החיים, מה לעשות ואיך להיות, למדתי בגן הילדים. חכמת החיים לא נמצאת בפסגת ההר של בית הספר לבוגרי אוניברסיטה, אלא על תלולית החול בין שאר הזאטוטים. הנה כמה דברים חשובים שלמדתי שם: התחלק עם אחרים במה שיש לך. שחק משחק הוגן. אל תרביץ. החזר דברים למקומם. נקה מה שלכלכת. אל תיקח דברים שאינם שלך. בקש סליחה כשאתה מכאיב למישהו. רחץ ידיים לפני שאתה אוכל. הורד את המים בשירותים. עוגיות חמות עם חלב עושות לך טוב. חייה חיים מאוזנים. כל יום תלמד קצת, תחשוב קצת, תצייר, תשיר וגם תרקוד, שחק וגם תעבוד קצת.תפוס תנומה קלה כל יום אחר הצהרים. כשאתה יוצא אל העולם, היזהר מהתנועה, תן ידיים לאחרים, ותישאר קרוב אליהם. שים לב לפלא. זכור את הזרע הקטן בכוס הקלקר: השורשים יורדים למטה, והצמח למעלה. איש אינו יודע מדוע, אבל כולנו בנויים כך: דגי זהב, אוגרים, עכברים לבנים, ואפילו הזרע הקטן בכוס הקלקר. כולם מתים. גם אנחנו." ההתנסות האישית שלי בגן לימדה אותי להיות יצירתי, אבל רק בדרך שהמבוגרים אמרו לי. אני זוכר שהגננת אמרה לנו לצייר בית. לא היה לי מושג איך לעשות את זה, וכשכולם גמרו, נותרתי במקומי, בוהה בדף הריק. הגננת כעסה והכריזה, "לנארד, לא ארשה לך ללכת הביתה עד שתצייר בית." זה היה בשבילי גזר דין מזעזע, שכן באותם ימים לא הרשו לי לחצות בעצמי את הכביש, וכל יום היה עלי לחכות לסבי שייקח אותי הביתה מהגן, או לגב' גולדשטיין, שהייתה באה לאסוף את התאומים שלה. אם עלי להישאר עד שאצייר בית, גורלי ברור! הדמיון הרך שלי באותם ימים ראה את לנארד נשאר אחרי הלימודים כל הלילה עד למחרת בבוקר, שכן גב' גולדשטיין ודאי לא תחכה לו שיצייר בית. בכיתי בכי תמרורים שלא בכיתי כמותו מימי. זאת הייתה טרגדיה נוראה לילד בן חמש. אבל פחדיי התבדו, והשתחררתי מכלאי. כשהגעתי הביתה, ביקשתי מיד מאבי ללמד אותי לצייר בית. מאז ועד היום אני נוהג לשרבט בהיסח הדעת אותו בית עצמו, שנראה כמו ציור של פיקסו בתקופת הווסת שלו (menstrual period).