שלום
אני חדשה ישנה בפורום, שהתחדש והשתנה כמעט לחלוטין. גם הנהלה, גם תכנים - הכל. אני מתמודדת עם החיים, כמו כל אחד מאיתנו. למען האמת - די בקושי. רוב הזמן אני לא מרגישה שאני מצליחה בהתמודדות שלי, הרבה מידי מן הזמן אני מרגישה שאני רוצה שההתמודדות הזו תיפסק מיד (וממש לא משנה לי באיזו דרך...). אבל בתודעה אני יודעת שאני מאוד מאוד מצליחה, ושההרגשה הנכאה היא חלק מהטעות שביסוד ההתמודדות. לכן אני בד"כ לא משתפת ולא מבקשת עצה, אלא אני מגיבה, יועצת, תורמת מענה. יש מי שיראה בזה התנשאות, גישה פטרונית (מה עוד שלפעמים נראה כאילו התשובה באה ממקום של מי שכבר מעל הבעיות, ומסתכל מגבוה ובאדישות מעל השואל האומלל המתייסר בצערו). אבל האמת היא שהתגובה והמענה לשואל זה הדרך שלי להתמודד, להעניק לזולת כדי לבנות את עצמי, להתחבר למקומות הללו אצל עצמי, להגיע אליהם ולהשתמש בהם. עם זאת, יש לי המודעות לא להתעלם מהשואל בתשובה שלי, להרגיש אותו ולענות עד כמה שאפשר למה שהוא צריך לקבל, לאו דווקא למה שאני צריכה לקבל. הצורך בפרטיות ובחשיפה של רק מה שהכרחי הוא חלק בלתי נפרד מהמקומות שהגעתי אליהם בהתמודדותי, ומהכלים להתמודד. אני גם אשה מבוגרת, בדיוק באמצע הגיל השני, ויש לקחת את דברי בקונטקסט הזה, על יתרונותיו וחסרונותיו. כמו כן, כחלק יסודי מהצורך שלי להעניק, עומד מול עיני הכלל להיזהר מאוד מלפגוע ברגשותיו של כל אדם. מי שתשובותי אינן מוצאות חן בעיניו אינו חייב לקרוא או להתייחס. אבל אני מבקשת שיכבד את הצורך שלי לענות ולתרום משלי - הן עבור עצמי והן עבור האנשים הנעזרים בעצותי. אני אדם מתמודד, מיוסר ורדוף כאבים, ואינני מסכימה לתגובה שתפגע ברגשותי, כל עוד לא הקדמתי ופגעתי ברגשותיו של מישהו. יש הנוהגים להגיב בתגובה פוגעת במתכוון, כאשר דברי אינם מוצאים חן בעיניהם - בעיקר משום שאני אשה חרדית והרבה מתשובותי מבוססות על ידע יהודי שורשי בתורת ישראל במצורף לידע בהלכי הנפש האנושיים. אני יכולה להבין שדברי אינם מוסכמים על כל אדם, כפי שדברי האחרים אינם מוסכמים על ידי תמיד, אבל אינני יכולה להסכים לתפיסה הקובעת שמי שמביא ידע ביהדות ראוי מעצם כך לפגיעה ברגשותיו. הזכות היחידה שיש למתרעם הוא להתעלם או להגיב בצורה עניינית, וללא פגיעה אישית. שתהיה לכולנו דרך נעימה ומוצלחת. אופירה
אני חדשה ישנה בפורום, שהתחדש והשתנה כמעט לחלוטין. גם הנהלה, גם תכנים - הכל. אני מתמודדת עם החיים, כמו כל אחד מאיתנו. למען האמת - די בקושי. רוב הזמן אני לא מרגישה שאני מצליחה בהתמודדות שלי, הרבה מידי מן הזמן אני מרגישה שאני רוצה שההתמודדות הזו תיפסק מיד (וממש לא משנה לי באיזו דרך...). אבל בתודעה אני יודעת שאני מאוד מאוד מצליחה, ושההרגשה הנכאה היא חלק מהטעות שביסוד ההתמודדות. לכן אני בד"כ לא משתפת ולא מבקשת עצה, אלא אני מגיבה, יועצת, תורמת מענה. יש מי שיראה בזה התנשאות, גישה פטרונית (מה עוד שלפעמים נראה כאילו התשובה באה ממקום של מי שכבר מעל הבעיות, ומסתכל מגבוה ובאדישות מעל השואל האומלל המתייסר בצערו). אבל האמת היא שהתגובה והמענה לשואל זה הדרך שלי להתמודד, להעניק לזולת כדי לבנות את עצמי, להתחבר למקומות הללו אצל עצמי, להגיע אליהם ולהשתמש בהם. עם זאת, יש לי המודעות לא להתעלם מהשואל בתשובה שלי, להרגיש אותו ולענות עד כמה שאפשר למה שהוא צריך לקבל, לאו דווקא למה שאני צריכה לקבל. הצורך בפרטיות ובחשיפה של רק מה שהכרחי הוא חלק בלתי נפרד מהמקומות שהגעתי אליהם בהתמודדותי, ומהכלים להתמודד. אני גם אשה מבוגרת, בדיוק באמצע הגיל השני, ויש לקחת את דברי בקונטקסט הזה, על יתרונותיו וחסרונותיו. כמו כן, כחלק יסודי מהצורך שלי להעניק, עומד מול עיני הכלל להיזהר מאוד מלפגוע ברגשותיו של כל אדם. מי שתשובותי אינן מוצאות חן בעיניו אינו חייב לקרוא או להתייחס. אבל אני מבקשת שיכבד את הצורך שלי לענות ולתרום משלי - הן עבור עצמי והן עבור האנשים הנעזרים בעצותי. אני אדם מתמודד, מיוסר ורדוף כאבים, ואינני מסכימה לתגובה שתפגע ברגשותי, כל עוד לא הקדמתי ופגעתי ברגשותיו של מישהו. יש הנוהגים להגיב בתגובה פוגעת במתכוון, כאשר דברי אינם מוצאים חן בעיניהם - בעיקר משום שאני אשה חרדית והרבה מתשובותי מבוססות על ידע יהודי שורשי בתורת ישראל במצורף לידע בהלכי הנפש האנושיים. אני יכולה להבין שדברי אינם מוסכמים על כל אדם, כפי שדברי האחרים אינם מוסכמים על ידי תמיד, אבל אינני יכולה להסכים לתפיסה הקובעת שמי שמביא ידע ביהדות ראוי מעצם כך לפגיעה ברגשותיו. הזכות היחידה שיש למתרעם הוא להתעלם או להגיב בצורה עניינית, וללא פגיעה אישית. שתהיה לכולנו דרך נעימה ומוצלחת. אופירה
