גם כל אחד מהם בנפרד ../images/Emo9.gif
בדידות היא תחושה (סובייקטיבית) שאין לך עם מי לתקשר ברובד הנחוץ לך. כשאתה עסוק ונלהב (מה שאני מכנה "אחוז תשוקה") אתה גם פחות פנוי להבחין בה, וגם שואב אליך אחרים שחלקם עשויים לתקשר איתך ברובד מספק בהמשך, אז הסיכוי שתחוש בדידות פוחת. לכאורה ככל שהרובד שחשוב לך לחלוק בו יותר ייחודי ומעמיק, תמצא פחות אנשים סביבך שיוכלו לתקשר בו; אבל דווקא המעטים האלה יתגלו כמתמידים יותר, כי הם זקוקים לזה בה במידה. לדעתי תקשורת ברבדים הנדירים האלה גם משביעה את הצורך בקירבה באופן ממצה יותר ומספקת 'דלק' משובח לפרקי זמן ארוכים. לצד זה יש כמיהות לקירבה מטפיסית מיתולוגית, כזו שמכרו לנו כל החיים וחלקנו מאמינים משום מה שהיא קיימת; ישנה בדידות קיומית, שמעטים מעזים להביט בה במישרין; ויש את תחושת החסך ההורמונלית, ששום תקשורת מילולית לא תוכל לפייס; אבל את השלוש האלה משאירה לפעם אחרת. להערכתי כשרוב האנשים אומרים "בדידות" הם לא מתכוונים לזה. לרוב האנשים מספיקה תקשורת מסדר גודל של 'ממצב, איך הולך ומיננים', אולי גם להריץ שמינית רעיון שאפחד לא ינסה להמשיך אותו באופן עקבי ואז לקטוע אותו בדאחקה. כשאנשים כאלה אומרים 'בדידות' הם כנראה מתכוונים לשיעמום, וגם לסוג הזה של בדידות התרופה הטובה ביותר שמכירה היא להפסיק להתמקד בקורקבן שלך ולהביט על סביבותיך בעניין. נ.ב. רבים ממכרי היו חוסכים לעצמם את ההסבר הארוך הזה ומשתמשים בקוד החילוני "קחי ספר", אבל לך מגיעה תשובה רצינית.