god knows why
New member
שלום...
לא יודעת אם זה המקום שלי, אבל נראה לי שכבר אין לי שום מקום אחר, ומה יש לי להפסיד. אני בטח נשמעת נורא דכאונית. אני בת 14. מאז שאני בת 4 המחמאה שאני מקבלת הכי הרבה היא שאני בוגרת לגילי. ממורים, מהורים של חברים, מאנשים מבוגרים ממני. התרגלתי לחיות ולדעת ש"אני בוגרת", וזה הסב לי גאווה. היה לי משהו שלרוב הילדים לא היה. לא הבנתי למה אנשים מתכוונים כשהם אומרים לי שאני בוגרת. אולי זה יותר חכמה? יותר רצינית? ידעתי שאני כותבת טוב יותר משאר הילדים בכיתה שלי, שאני מסוגלת להבין טקסט יותר לעומק משאר הילדים. לאט לאט שמתי לב לכך שכשמורים מדברים בכיתה לעיתים קרובות הם מסתכלים לי בעיניים, וכשניסיתי להסתכל מסביבי, ראיתי שאני היחידה שהישרתי אליהם מבט. ילדים בגילי אמרו לי שכיף לדבר איתי, כי אני "עוזרת להם". אבל אף פעם לא הרגשתי טובה יותר מהחברות הקרובות שלי בגלל זה. אז מיכל טובה בחשבון, דנה טובה באנגלית ואני טובה בלהיות בוגרת... בתור ילדה הייתי מאוד מקובלת חברתית רוב השנים, היו לי חברות, "רבו עליי" והייתי מובילה בכיתה שלי. "הצרות" התחילו כשעליתי לכיתה ז', כמו שקורה להרבה. לא היה איתי בכיתה אף אחד מהכיתה הקודמת, והייתי בודדה תקופה ארוכה. הייתי עסוקה בבדידות הזאת המון שעות ביום. התחלתי להתרגל לזה. כאן אני יכולה להגיד שניגנתי מגיל צעיר ואני עדיין מנגנת בקבוצה עם עוד כמה ילדים ונערים, ביניהן 4 בנות גדולות ממני בשנתיים-שלוש. מאז שהצטרפתי לשם יש לי חיבור מאוד גדול אל הבנות האלה. טוב לי להיות לידן. במיוחד אל אחת מהן, מישהי רגישה במיוחד, שבזמן האחרון נוצר לי קשר מאוד חם איתה. בכל מקרה, הייתי בודדה מאוד בשנה שעברה - כיתה ז' - ואילו השנה נהיה לי פתאום יותר טוב. יש קבוצה יחסית גדולה, אמנם לא "מקובלת", אבל בכל זאת גדולה, של בנות שרוצות בקרבתי. יש לי כמה וכמה ידידים בנים. אבל עדיין אני מרגישה נורא בודדה. חודשים ארוכים אני יושבת בחברת אנשים ומרגישה אחרת. בשיעורים בכיתה קורה לי שאני נדהמת מרמת הילדותיות של חבריי, מוצאת שאני יודעת חלקים גדולים מהשיעורים הנלמדים. השיחות עם האנשים שקרובים אליי משעממות אותי. אני מרגישה כאילו יש איזה קו בלתי נראה שעברתי אותו, ואף אחד אחר לא מגיע אליו. אני משתדלת להיות מאוד לא מתנשאת, אני מחייכת וצוחקת ו"מקטינה" את הצד הזה שלי, אבל הוא גדול עליי. אני לא נהנית. אני לא מאותגרת. שום דבר בסביבה שלי לא מעניין אותי, רק פעילויות שלי עם עצמי: כתיבה, קריאה, נגינה. אבל אני מתגעגעת מאוד לקשר עם אנשים בגובה העיניים. לשיחה אמיתית עם מישהו. שיחה מעניינת, ארוכה. ולא רק שיחה. חברות. אין לי חבר קרוב לדבר איתו. וזה לא שאנשים לא רוצים בקרבתי. הם רוצים. אבל אני מרגישה שזה לא מספק אותי, שהם לא מבינים אותי. שהם שטחיים. אני כותבת את המגילה הזאת ממקום מאוד לא מתנשא. באמת קשה לי. אני בודדה. ואין לי אף אחד לדבר איתו על זה. ההורים שלי לא ממש יכולים לעזור לי. כי הם הורים. רק עם אותן ארבע נערות אני יכולה לדבר באמת, אבל אף פעם אין מצב "נוח" לזה. הן מן קבוצה מאוחדת כזו, ואני קצת בצד. כי אני קטנה. ואני לא נחשבת. ואני יודעת שאני יכולה לדבר איתן. לעניין אותן. והן אותי. אבל החיים מפרידים אותי מהן, אני לא יודעת איך להסביר את זה. ביום יום אני נמצאת עם אנשים אחרים, שלא מעניינים אותי, ואני בודדה. ואני לא יודעת מה לעשות. ואני נורא מתנצלת על ההודעה הארוכה והמשעממת הזאת. פשוט רע לי.
לא יודעת אם זה המקום שלי, אבל נראה לי שכבר אין לי שום מקום אחר, ומה יש לי להפסיד. אני בטח נשמעת נורא דכאונית. אני בת 14. מאז שאני בת 4 המחמאה שאני מקבלת הכי הרבה היא שאני בוגרת לגילי. ממורים, מהורים של חברים, מאנשים מבוגרים ממני. התרגלתי לחיות ולדעת ש"אני בוגרת", וזה הסב לי גאווה. היה לי משהו שלרוב הילדים לא היה. לא הבנתי למה אנשים מתכוונים כשהם אומרים לי שאני בוגרת. אולי זה יותר חכמה? יותר רצינית? ידעתי שאני כותבת טוב יותר משאר הילדים בכיתה שלי, שאני מסוגלת להבין טקסט יותר לעומק משאר הילדים. לאט לאט שמתי לב לכך שכשמורים מדברים בכיתה לעיתים קרובות הם מסתכלים לי בעיניים, וכשניסיתי להסתכל מסביבי, ראיתי שאני היחידה שהישרתי אליהם מבט. ילדים בגילי אמרו לי שכיף לדבר איתי, כי אני "עוזרת להם". אבל אף פעם לא הרגשתי טובה יותר מהחברות הקרובות שלי בגלל זה. אז מיכל טובה בחשבון, דנה טובה באנגלית ואני טובה בלהיות בוגרת... בתור ילדה הייתי מאוד מקובלת חברתית רוב השנים, היו לי חברות, "רבו עליי" והייתי מובילה בכיתה שלי. "הצרות" התחילו כשעליתי לכיתה ז', כמו שקורה להרבה. לא היה איתי בכיתה אף אחד מהכיתה הקודמת, והייתי בודדה תקופה ארוכה. הייתי עסוקה בבדידות הזאת המון שעות ביום. התחלתי להתרגל לזה. כאן אני יכולה להגיד שניגנתי מגיל צעיר ואני עדיין מנגנת בקבוצה עם עוד כמה ילדים ונערים, ביניהן 4 בנות גדולות ממני בשנתיים-שלוש. מאז שהצטרפתי לשם יש לי חיבור מאוד גדול אל הבנות האלה. טוב לי להיות לידן. במיוחד אל אחת מהן, מישהי רגישה במיוחד, שבזמן האחרון נוצר לי קשר מאוד חם איתה. בכל מקרה, הייתי בודדה מאוד בשנה שעברה - כיתה ז' - ואילו השנה נהיה לי פתאום יותר טוב. יש קבוצה יחסית גדולה, אמנם לא "מקובלת", אבל בכל זאת גדולה, של בנות שרוצות בקרבתי. יש לי כמה וכמה ידידים בנים. אבל עדיין אני מרגישה נורא בודדה. חודשים ארוכים אני יושבת בחברת אנשים ומרגישה אחרת. בשיעורים בכיתה קורה לי שאני נדהמת מרמת הילדותיות של חבריי, מוצאת שאני יודעת חלקים גדולים מהשיעורים הנלמדים. השיחות עם האנשים שקרובים אליי משעממות אותי. אני מרגישה כאילו יש איזה קו בלתי נראה שעברתי אותו, ואף אחד אחר לא מגיע אליו. אני משתדלת להיות מאוד לא מתנשאת, אני מחייכת וצוחקת ו"מקטינה" את הצד הזה שלי, אבל הוא גדול עליי. אני לא נהנית. אני לא מאותגרת. שום דבר בסביבה שלי לא מעניין אותי, רק פעילויות שלי עם עצמי: כתיבה, קריאה, נגינה. אבל אני מתגעגעת מאוד לקשר עם אנשים בגובה העיניים. לשיחה אמיתית עם מישהו. שיחה מעניינת, ארוכה. ולא רק שיחה. חברות. אין לי חבר קרוב לדבר איתו. וזה לא שאנשים לא רוצים בקרבתי. הם רוצים. אבל אני מרגישה שזה לא מספק אותי, שהם לא מבינים אותי. שהם שטחיים. אני כותבת את המגילה הזאת ממקום מאוד לא מתנשא. באמת קשה לי. אני בודדה. ואין לי אף אחד לדבר איתו על זה. ההורים שלי לא ממש יכולים לעזור לי. כי הם הורים. רק עם אותן ארבע נערות אני יכולה לדבר באמת, אבל אף פעם אין מצב "נוח" לזה. הן מן קבוצה מאוחדת כזו, ואני קצת בצד. כי אני קטנה. ואני לא נחשבת. ואני יודעת שאני יכולה לדבר איתן. לעניין אותן. והן אותי. אבל החיים מפרידים אותי מהן, אני לא יודעת איך להסביר את זה. ביום יום אני נמצאת עם אנשים אחרים, שלא מעניינים אותי, ואני בודדה. ואני לא יודעת מה לעשות. ואני נורא מתנצלת על ההודעה הארוכה והמשעממת הזאת. פשוט רע לי.
