שלום..
צהריים טובים לכולם. מכרה המכירה במעט את סיפור חיי הציעה לי כבר כמה פעמים לבוא הנה. ומעולם לא מצאתי את האומץ להיכנס לפורום. והרי זה בסך הכל פורום.... אבל בתוכי ידעתי שכשאבוא...אסתכל פנימה, והפנימה שלי מפחיד. והידיעה שאחרים חווים את אותו כאב שאני חווה איננה גורמת לי להרגיש טוב יותר. קראתי אתכם .והתרגשתי. אני יושבת כאן ודמעות חונקות את גרוני. גם העניין הזה של הדמעות הוא די חדש לי. הרי הפסקתי לבכות ביום השבעה שלו. אני מצטערת שאני כותבת כאן מבולבל כל כך.. כנראה זו ההתרגשות, והדמעות ששולטות בי כרגע.. אולי כדאי שאספר לכם לפני זה קצת מה מביאה אותי לכאן, על השכול הפרטי שלי... הייתי נערונת צעירה כשהכרתי אותו, אחד מתוך "חבר´ה" שהצטרפתי אליהם דרך חברה טובה. מהרגע הראשון היה ביננו איזשהו חיבור אחר.. של שיחה קולחת. לי היה אז חבר ולו היתה חברה..אבל התקרבנו כל יום עוד קצת. הוא הפך להיות החבר הכי טוב שלי, האיש לו אני מספרת הכל,האדם הראשון עליו אני חושבת כשאני רוצה לשתף, לספר, לבכות או לצחוק. התאהבתי בו. לקח לנו זמן רב להודות בפני עצמנו שאנו אוהבים כבני זוג ולא עוד כחברים טובים, ועוד יותר זמן לממש זאת ולהיות יחד.זמן שהיום אני בוכה עליו. אבל לבסוף מימשנו את אהבתנו והיינו יחד.פרחתי.זרחתי.קרנתי.הייתי מאושרת יותר ממה שהייתי כל חיי. באחד הלילות האחרונים שלנו יחד, הוא התחיל לדבר איתי על המוות ואמר שהוא מפחד למות.קיבלתי את דבריו בביטול..הרי הוא כל כך צעיר... היה והמשכנו הלאה. ואז רבנו, על שטות. ואז הגיע הטלפון.וחבר משותף שלנו שבא לקחת אותי אל הוריו.ושבעה.ושלושים. ובתום השלושים נשבעתי לעצמי שדבר לא יפגע בי כך יותר.זו היתה הפעם האחרונה שבכיתי למשך השלוש שנים הבאות.גם הפעם האחרונה שהרגשתי. עד שהגיע איש חדש לחיי שלימד אותי מחדש לאהוב, ולהרגיש, ולבכות. אבל פתאום.. עם כל זה שהרגשתי שוב את כל הדברים הטובים. גם כל הכאב הזה יצא החוצה.כאב של שלוש שנים ללא דמעה אחת. לא מזמן היתה לו יומולדת. לאבן שלי, כך אני קוראת לו בציניות הכל כך אופיינית לי לגבי מוות.. ופעם ראשונה שהרגשתי באמת את המשמעות של לאבד אותו, בלי כל ההתכחשות מסביב... ואני כל כך, כל כך מתגעגעת. זהו...סליחה על המגילה הזו....פתאום הכל יצא החוצה.... שרון
צהריים טובים לכולם. מכרה המכירה במעט את סיפור חיי הציעה לי כבר כמה פעמים לבוא הנה. ומעולם לא מצאתי את האומץ להיכנס לפורום. והרי זה בסך הכל פורום.... אבל בתוכי ידעתי שכשאבוא...אסתכל פנימה, והפנימה שלי מפחיד. והידיעה שאחרים חווים את אותו כאב שאני חווה איננה גורמת לי להרגיש טוב יותר. קראתי אתכם .והתרגשתי. אני יושבת כאן ודמעות חונקות את גרוני. גם העניין הזה של הדמעות הוא די חדש לי. הרי הפסקתי לבכות ביום השבעה שלו. אני מצטערת שאני כותבת כאן מבולבל כל כך.. כנראה זו ההתרגשות, והדמעות ששולטות בי כרגע.. אולי כדאי שאספר לכם לפני זה קצת מה מביאה אותי לכאן, על השכול הפרטי שלי... הייתי נערונת צעירה כשהכרתי אותו, אחד מתוך "חבר´ה" שהצטרפתי אליהם דרך חברה טובה. מהרגע הראשון היה ביננו איזשהו חיבור אחר.. של שיחה קולחת. לי היה אז חבר ולו היתה חברה..אבל התקרבנו כל יום עוד קצת. הוא הפך להיות החבר הכי טוב שלי, האיש לו אני מספרת הכל,האדם הראשון עליו אני חושבת כשאני רוצה לשתף, לספר, לבכות או לצחוק. התאהבתי בו. לקח לנו זמן רב להודות בפני עצמנו שאנו אוהבים כבני זוג ולא עוד כחברים טובים, ועוד יותר זמן לממש זאת ולהיות יחד.זמן שהיום אני בוכה עליו. אבל לבסוף מימשנו את אהבתנו והיינו יחד.פרחתי.זרחתי.קרנתי.הייתי מאושרת יותר ממה שהייתי כל חיי. באחד הלילות האחרונים שלנו יחד, הוא התחיל לדבר איתי על המוות ואמר שהוא מפחד למות.קיבלתי את דבריו בביטול..הרי הוא כל כך צעיר... היה והמשכנו הלאה. ואז רבנו, על שטות. ואז הגיע הטלפון.וחבר משותף שלנו שבא לקחת אותי אל הוריו.ושבעה.ושלושים. ובתום השלושים נשבעתי לעצמי שדבר לא יפגע בי כך יותר.זו היתה הפעם האחרונה שבכיתי למשך השלוש שנים הבאות.גם הפעם האחרונה שהרגשתי. עד שהגיע איש חדש לחיי שלימד אותי מחדש לאהוב, ולהרגיש, ולבכות. אבל פתאום.. עם כל זה שהרגשתי שוב את כל הדברים הטובים. גם כל הכאב הזה יצא החוצה.כאב של שלוש שנים ללא דמעה אחת. לא מזמן היתה לו יומולדת. לאבן שלי, כך אני קוראת לו בציניות הכל כך אופיינית לי לגבי מוות.. ופעם ראשונה שהרגשתי באמת את המשמעות של לאבד אותו, בלי כל ההתכחשות מסביב... ואני כל כך, כל כך מתגעגעת. זהו...סליחה על המגילה הזו....פתאום הכל יצא החוצה.... שרון