זו אכן תופעה מעניינת
ולהערכתי קורית יותר לצעירים מאשר למבוגרים שגדלו על ברכי ההרכב הקלאסי של הפלויד. ההשערה שלי היא שזה לא רק קשור לזה שאנשים רגילים לצליל של ווטרס, אלא אנשים שהתקשרו רגשית ללהקה, אותה הכירו בהרכב מסויים, וכאשר מרכיב אחד (מרכזי) חסר ממנה, הם ממאנים לקבל את השינוי. אני רואה את זה גם אצלי. אני אמנם לא מסכימה עם שאקטי, ורואה את שני האלבומים האחרונים כאלבומים של פלויד לכל דבר, אבל בהחלט משהו חסר בהם, ולא רק התרומה המוסיקלית של ווטרס. העדרו של ווטרס שינה את הדינמיקה בתוך הלהקה, וזה השפיע על האווירה של שני האלבומים האלו, באופן כללי. היה חסר ה-edge של ווטרס, ובוודאי שלא היתה שום חדשנות בשניהם. השאלה (ההיפותטית) היא, כמובן, האם הלהקה היתה יוצרת משהו חדשני אם ווטרס היה נשאר בה. ככל שאני קוראת יותר ראיונות עכשוויים אתו, נראה לי שהוא באמת היה זקוק לפסק הזמן הזה כדי להתאפס על עצמו.