שלום!!!!

שלום!!!!

נעלמתי קצת. מכמה סיבות, העבודה בעיקר שלא מקאירה לי הרבה זמן פנוי בשילוב עם הנסיך המדהים שלי, והעובדה שמחשב יש לי רק אצל אמא ולא ממש יוצא לי להגיע לפה לאחרונה. אז מה שלומכם? מה חדש? איך הולך? אני פלוס מינוס בסדר. עברו עליי חודשיים קצת קשים בבחינת הסוכר. בערב ראש השנה גיליתי שהאמפולה של הלנטוס שלי שבורה ונראה שיומיים הזרקתי אויר. הגעתי ל458 ו4 פלוסים של קטונים... ממש לא נעים. למזלי הרופא המדהימה שלי הנחתה אותי כל שעתיים בטלפון וכך נמנעתי מאישפוז. ולפני כ3 שבועות התחלתי עם דלקת בדרכי השטן שמהר מידי עלתה לי לכליות כך שביליתי 5 ימים בבי"ח, עם ערכים מטורפים. אבלן עכשיו אני בסדר וטובת לב! בעוד כחודש אני סוכרתית שנה!! והחלטתי לעשות משהו לקראת זה. לפני שנה, כשהובחנתי, עולמי חרב עלי ( לילי , אני לגמרי מבינה אותך!) אך מהר מאוד הבנתי שיש לי שותף חדש לחיים ואני והוא צריכים ללמוד להסתדר ואפילו להיות " חברים", הרי עם אני אהיה " בסדר" עם הסוכרת, היא לא תעשה לי בעיות. וככה זה. אז לקראת התאריך החלטתי לעשוץ מין מסיבונת, מתוקה מתוקה אך ללא סוכר. ארוחת ערב סוכרתית בישביל כל אותם אנשים שהיו כ"כ לצידי כשכל זה היה נראה הרבה יותר שחור ממה שזה. לחגוג שאחרי שנה טוב לי, עם הסכרת כחלק בלתי נפרד ממני. לילי יקרה. זה לא קל, זה לוקח קצת זמן, אבל באמת שזה הרבה פחות נורא ממה שנדמה לך כרגע. תקופת ההסתגלוץ היא הכי קשה. אחר כך זה זורם. יש הרבה דברים חיוביים שאפשר ללמוד מכל זה. כשלי אמרו את זה לראשונה לא ממש האמתי שיש משהו חיובי, אך עם הזמן מגלים את הטוב בכל דבר. והפורום הזה הוא מקום נהדר שאפשר למצוא בו תמיכה, ההכלה וגם המון מידע, אז תעזרי בנו.(למרות שאני לא כאן הרבה) ועכשיו אנגדוטה נחמדה לסיום. שון, בני היה בן כמעט שנה כשהובחנתי ( כים הוא בן שנה ו11 ח') לפני כחודש הוא מצא מזרק צעצוע מסט של רופא לילדים של האחינית שלי, אז הוא בא עלי עם זה, הרים את החולצה , שם את זה על הבטן ואמר " אינסולין, שון כמו אמא"כזה מתוק וכחם!!! אז שיהיה לכונו שבוע נהדר וכיף. ואגב, מתכונים טובים לאץ ערב שלי יתקבלו ממש בברכה.
 
לא אהבתי את הקטע עם שון...

בשביל מה זה טוב? מה זה יתן לילד? במקרה הטוב כלום, במקרה הפחות טוב, תהיה לו טראומה לחיים. יש לי ילדים הרבה יותר גדולים משון, הם יודעים שאני מזריק (כבר חצי שנה) אני משתדל לא להזריק בנוכחותם. לטובת הילד תעשי מאמץ... הרבה הרבה בריאות.
 
זה חלק מהחיים שלי

ואני מאמינה בפתיחות בבית, בלא להסתיר דברים אלה להסביר אותם. שון לומד לקבל את זה כמובן מאליו, אמא מזריקה אינסולין, כמו שהוא מקבל תרופה כשהוא חולה. זאת המציאות שלנו, אם אני אסתיר את זה, אני עושה מזה הרבה יותר סיפור ממה שזה. זה לא ביג דיל, ולא צריך לעשות מזה ביג דיל. אני אוכלת בנוכחותו, ישנה, מתנשקת עם בן זוגי ומזריקה אינסולין. להכל יש את אותו משקל: חלק מהחיים. זה לא משהו רע אז אין סיבה שזה יהיה טראומתי עבורו, זה מה שתלוי בי, המשקל והיחס שאני אתן לזה. אז שבוע טוב ומאוזן.
 
חמוד הילד שלך ../images/Emo3.gif

אני לא מסכים איתך הנרי כמו שאמרה מלה הכול תלוי במישקל שאתה נותן לזה בכמה תשומת לב אתה משקיע בזה יש לי ילד בן 2 ואני אובחנתי ליפני כ 5 חודשים וכול בוקר כש אני קם באופן טיבעי אני בודק סוכר והוא מסתכל עלי הוא גם שאל אותי מה זה בקול החמוד שלו
ואני אמרתי זה צעצוע של אבא הוא גם ראה אותי מזריק והסתכל בעיניין רב ואני לא חושב שזה השאיר אצלו טראומה לכול החיים להפך הוא רואה בז\ה חלק בילתי ניפרד מאבא שלו גם כש אנחנו יוצאים לטייל ועושים על האש כול פעם שאני אצטרך להזריק אני אצטרך לברוח לא ניראה לי שזה הכרחי אם הוא רואה את זה כבר מגיל צעיר הוא לא חושב שזה משהו מוזר וככול שהוא יתקדם בגיל אני אסביר לו מה אבא עושה לפי הרמה שלו ואני מאמין שהפתיחות הרבה וההסברים ימנעו ממנו טראומה לעומת הסתרה שיכולה לגרום לילד לשוק כשהוא מגלה כזה דבר על אבא שלו פתאום
 
לא כל מתירנות מבורכת...

ילדיי יודעים על כך שאני מזריק, אפילו ראו, אני משתדל להזריק שלא בנוכחותם. זה הרבה פחות נוח לי, אבל לדעתי כדאי ונחוץ . לא כל מתירנות מבורכת, כולם פה עונים תשובות, כאילו הם יודעים מה ילד יום... חלק מהבעיות של הדור הצעיר שלנו כיום , זאת עודף מתירנות... לא נורא, לדעתי אתם טועים בגדול, רק שיום אחד לא תצטערו!!
 

ר פ א ל ה

New member
אני לא "דור צעיר"

אני בת 42. יש לי שני ילדים. תמיד הזרקתי בחופשיות בבית. לא משנה לי מי בבית - אני מזריקה כשצריך, ואיפה שנח לי באותו רגע. באי ביתי וכל חוג מכרי, חברי, לקוחותי, כל מי שבמגע קבוע איתי, רגיל למכשירים. מי שרגיש (בפועל אין כזה אצלי) - מוזמן לסובב את הראש. הילדים שלי אדישים לחלוטין לכל עניין ההזרקות, ולא עוצרים אפילו באמצע משפט אם אני בדיוק נועצת את המחט בבטן. זה מצד אחד. מצד שני אינני הולכת עם בגדים חשופים, שפתי נקיה ולשוני צחה (חוץ ממתי שממש מעצבנים אותי
).... אז איפה כאן "עודף מתירנות" - כדבריך? אולי הפוך?? אולי יום אחד אתה תצטער כי תבין שאנשים סביבך סובלים מהמרובעות שלך???
ותחשוב על זה...
 
סליחה,זאת לא מרובעות שלי,זה חוסר...

סליחה,זאת לא מרובעות שלי,זה חוסר התחשבות שלך בסביבה, אשר מקבלת אותך כמו שאת, מחוסר בררה והרגל. זה נראה כסתם אגואיזם. תעצרי לרגע ותחשבי על זה... מה זה נותן לסביבה שלך? אולי מצב הרוח של אוהביך נפגם (טיפה) כאשר הם רואים אותך מזריקה? בטוח שזה לא מתכון מומלץ לשיפור מצב הרוח! במקרה הטוב זה לא תורם לסביבה כלום, במקרה הפחות טוב זה טיפה מפריע. ברור לי וגם לך שזה הרבה יותר נוח...
 

i l a n n a

New member
אני לא מסכימה

אמנם אני כן נכללת בהגדרה שלך ל"דור הצעיר" אבל בשנה שיש לי סוכרת למדתי כמה דברים... אז ככה. לפני שנה כשהגעתי לבסיס החדש שלי טרחתי לידע את כולם בסביבתי הקרובה שאני סוכרתית והעברתי להם מין "שיעור" על הסכרת שבמהלכו הראתי לכולם איך עושים בדיקה ואיך מזריקים אינסולין. לפני שעשיתי את זה שאלתי אותם אם זה מפריע להם לראות דם ואם מפריע להם לראות מזרקים ומחטים בהתחלה כולם קצת פחדו אבל, אחרי שראו את גודל המחט עבר להם הפחד והחשש ומאז יש לנו הסכם: מי שמפחד יודע שכשהדלת למשרדי סגורה כדאי להם לא להכנס ומי שנכנס יודע שהוא לוקח סיכון שאני מזריקה... ככה אני לא "מביכה" אף אחד ולא מכניסה אותם להלם משום סוג. ודרך אגב, כן היה קצין אחד שממש הפריעו לו הזריקות שלי והוא כיבד את ההסכם שלנו... והיחסים בנינו לא נפגעו אפילו טיפה... (הקצין עבר לבסיס אחר לפני כמעט שנה ואנחנו עדיין בקשר ממש טוב!)
 

אורלי6

New member
טראומה מקבלים ממשהו מפתיע ולא מוכר.

אם הילד רואה משהו שהוא רגיל אליו, למה שיקבל טראומה?!!! אני עם סוכרת 1 מעל 32 שנה, ומגדלת ארבעה ילדים, הגדולה כבר בת 19. מעולם לא הסתרתי מהם את הבדיקות והזריקות, כמו שלא הסתרתי מהם את צחצוח השיניים שלי, כי זה חלק מסדר היום שלי, הדבר הכי טבעי שיכול להיות. הילדים שלי יודעים מה זה סכרת, מהרגע שהם יכלו להבין למה אמא לא שותה קולה או מתכבדת בסוכריה. הסברתי להם בגיל צעיר מה זה היפו, כדי שידעו לתת לי קולה כשצריך, אף על פי שמעולם הם לא היו צריכים ליישם את הידע הזה. הם ידעו שלאמא יש סוכריה בתיק בשביל היפו, וידעו שזה רק של אמא. חשוב שהילדים יכירו את השונה וידעו לכבד אותו, ומה יותר טוב מלהתחיל את זה בבית??!!!
 
אני חושבת

שהעיניין הוצא קצת מפרופורציה. זכותו של הנרי, כמו של כל אחד מאיתנו, לגדל את ילדיו לפי ראות עיניו. לדעתי הנרי, אתה צריך לבחון אם זה הרגשתם של ילדייך שעומדת אל מול עינייך כשאינך מזריק לפניהם, או הרגשתך שלך.להיות חולה כרוני זה לא נעים ולא כיף. הטראומה היא שלנו כשאנו מגלים שלצערנו איננו עוד לבד אלה שיש איתנו איזה ערך מוסף לכל החיים. אני אישית לא חושבת שהטראומה הזאת מדבקת.ואני חושבת שהפתיחות זו דרך נהדרת להתמודד ואף להעזר בסביבה( מובן שאני לא מצפה מילד בן שנתיים לההכלה או תמיכה). אבל אני מודדת ומזריקה בכל מקום, משפחתי וחבריי מקבלים את זה כ"כ כמובן מאילו. ואם יש לידי משהו שקצת רגיש אז אני עושה את זה מתחת לשולחן מבלי שהוא יחין שהזרתי. אבל אני לא מסתירה את העובדה שלפני שניה עשיתי זאת. אני בת הדור ש"סבל" ממתירנות יתר לדעתך. אני בן אדם שמכבד את סביבתו. אני מקבלת את האחר כמו שהוא , עם חסרונותיו ומגבלותיו וכך אני רוצה גם לחנך את בני. מכאן הפתיחות שלי. אני לא חושבת שילד צריך להיות חסוף לכל דבר שהוריו עושים. אך דברים שבלית ברירה הם חלק בילתי נפרד מחיי, חשוב לי שבני יהיה שותף פסיבי להם. ההסברים הם כמובן בהתאם לגיל , האחינית שלי בת הארבע יודעת שלדודה שלה יש סוכרת ושלפני שהוכלים היא צריכה זריקה כדי א להיות חולה. ויותר מכך, לפני כחודש, בארוחת צהריים של יום שבת היא לא ראתה שהזרקתי ועוד לפני שהספקתי להתיישב היא אמרה " דודה: האינסולין שלך!! גם היא כמו בני הם ילדים מאוד מאושרים, מאוד עצמאיים ומאוד סקרנים ומכך גם נובעת הכחמה שלהם. מכך שהם חוקרים כל דבר ואנו, ההורים, נותנים להם את המרחב והלגיטימציה לחקור ולהבין ומסבירים הכל, במילים פשוטות שהם יוכלו להבין. זהו, כפי שאמרתי, שכל אחד יעשה עם ילדיו מה שטוב לו. דרך החינוך שאני בחרתי היא אולי לא האידילית , אבל היא בהחלט מה שאני מאמינה בו. ובמבחן המציאות הילד שלי נראה בהחלט בריא בנפשו, שמח וטוב לב, ורחוק ממשהו שמסתמן כטראומה. הנרי, דרכך טובה לך, וסביר שגם לילדך , אם אתה עושה את מה שאתה עושה מתוך דאגה ואהבה לילדך. המשך יום קסום לכולנו, והעיקר הרבה בריאות לילדנו ולנו, כדי שנוכל להנות מהם.
 
למעלה