חסויה אך גאה
New member
שלום
אני חדשה בפורום, אבל נראה לי שבאתי כדי להשאר... אז ככה, יש לי סיפור לספר ובבקשה תייעצו לי מה לעשות: לפני חמש שנים כשהייתי בכיתה ז', התחלתי להרגיש משהו למחנכת הכיתה שלי, בהתחלה קצת הייתי לחוצה לידה, בהמשך הייתי נורא נלחצת ומתרגשת לידה, ובסוף כיתה ז' מצאתי את עצמי כותבת ביומן שהלוואי שהיא הייתה אימא שלי... המחנכת המשיכה איתנו לכיתה ח', ואני בכלל לא הייתי מודעת לרגשות שמתפתחים אצלי, בחופש מצאתי את עצמי מתגעגעת בטירוף, ובתחילת השנה כל כך שמחתי שהנה אני רואה אותה שוב... הייתי מחפשת אותה בכל הפסקה, מסתובבת ליד החדר מורים והכל... בסוף השנה היא הודיעה שהיא יוצאת לשנת שבתון, כשהגעתי באותו יום הביתה התחלתי לבכות ופתאום שאלתי את עצמי למעשה לראשונה: "מה קורה לך?" טוב, כיתה ט' דווקא עברה עלי בשלום ובכלל לא חשבתי עליה, עד שראיתי אותה שוב בתחילת כיתה י' ופשוט נהיה לי שחור בעיניים... הרגשתי חלשה, כמעט התעלפתי, ישר אחרי שהיא שאלה "מה שלומך?" ואני גמגמתי: "בסדר..." ברחתי לשבת באיזו פינה... הראש שלי כמעט התפוצץ, הרגשתי שאני תיכף מתעלפת, ובראש רק הייתה לי התמונה שלה, פתאום הבנתי שאני אוהבת אותה, למרות שחשדתי בזה גם קודם אבל זה לא היה נראה לי הגיוני, היא מבוגרת ממני ב20 שנה בדיוק, היא נשואה, יש לה ילדים והיא היא, היא לא הוא, היא בת!!!!!!!!!! ועוד מורה... טוב, בקיצור השנה עברה עלי בסבל וייסורים, הייתי בוכה כל יום, מסתגרת בחדר, שומעת מוזיקה בפול ווליום וטוחנת סיגריות, ו... חושבת עליה ועל איך שאני אוהבת אותה ובחיים לא נהיה ביחד... עברה שנה, בחופש הגדול כמעט מתתי, כיתה יא' לא הייתה שונה מזה, בסוף החלטתי שאני לא יכולה לסבול יותר את המבטים החשדניים שלה (או שאולי דמיינתי אותם כאלה) כשאני מסתכלת עליה לא במקרה והיא רואה אותי לפחות פעמיים ביום... כתבתי לה מכתב, אמרתי לה שאני צריכה לדבר איתה, וכשישבנו בחוץ, בידיים רועדות הבאתי לה את המכתב שבו מתואר כל מה שהרגשתי כל השנים האלה... היא קיבלה את הבשורה דווקא בסדר, אמרה שזה מחמיא וכמובן קצת מביך, סיפרה לי שהיא אהבה את המ"פאית שלה בצבא אבל זה שלב של גיל ההתבגרות וזה עובר... נפרדנו בשלום באותו יום, היא בטח המשיכה בחיים שלה כרגיל, אני פשוט עד היום המומה מעצמי שהיה לי אומץ, באותו יום שסיפרתי לה חליתי (39 חום!!!!!!!!) כנראה מרוב התרגשות... הרופאה אמרה שיש דבר כזה! בקיצור עכשיו הכל כרגיל, אני אוהבת אותה כמו קודם, אבל יותר מ"שלום" במסדרון לא קורה כלום... אה, וגם בסוף כיתה יא' חיבקתי אותה, אבל זה היה כי אני ביקשתי, היא נראתה די נבוכה... בינתיים גיליתי שאני נמשכת לבנות, מ-א-ד, ולבנים פשוט אף פעם לא נמשכתי... אבל אף פעם לא הייתה לי מערכת יחסים רצינית, לא עם בן ולא עם בת, כשבנים היו מתחילים איתי בהתחלה הייתי מנסה לזרום, אבל אז זה פשוט הגעיל אותי, הייתי במקומות בילוי של לסביות והתחלתי עם כמה... הבעיה היא שאני בעיקר נמשכת למבוגרות והן ולא אוהבות קטינות!!!!!!!!!!!!!!!! ועוד בעיה: ליבי שייך למורה, אני ממש לא יודעת מה לעשות... חסויה אך גאה
אני חדשה בפורום, אבל נראה לי שבאתי כדי להשאר... אז ככה, יש לי סיפור לספר ובבקשה תייעצו לי מה לעשות: לפני חמש שנים כשהייתי בכיתה ז', התחלתי להרגיש משהו למחנכת הכיתה שלי, בהתחלה קצת הייתי לחוצה לידה, בהמשך הייתי נורא נלחצת ומתרגשת לידה, ובסוף כיתה ז' מצאתי את עצמי כותבת ביומן שהלוואי שהיא הייתה אימא שלי... המחנכת המשיכה איתנו לכיתה ח', ואני בכלל לא הייתי מודעת לרגשות שמתפתחים אצלי, בחופש מצאתי את עצמי מתגעגעת בטירוף, ובתחילת השנה כל כך שמחתי שהנה אני רואה אותה שוב... הייתי מחפשת אותה בכל הפסקה, מסתובבת ליד החדר מורים והכל... בסוף השנה היא הודיעה שהיא יוצאת לשנת שבתון, כשהגעתי באותו יום הביתה התחלתי לבכות ופתאום שאלתי את עצמי למעשה לראשונה: "מה קורה לך?" טוב, כיתה ט' דווקא עברה עלי בשלום ובכלל לא חשבתי עליה, עד שראיתי אותה שוב בתחילת כיתה י' ופשוט נהיה לי שחור בעיניים... הרגשתי חלשה, כמעט התעלפתי, ישר אחרי שהיא שאלה "מה שלומך?" ואני גמגמתי: "בסדר..." ברחתי לשבת באיזו פינה... הראש שלי כמעט התפוצץ, הרגשתי שאני תיכף מתעלפת, ובראש רק הייתה לי התמונה שלה, פתאום הבנתי שאני אוהבת אותה, למרות שחשדתי בזה גם קודם אבל זה לא היה נראה לי הגיוני, היא מבוגרת ממני ב20 שנה בדיוק, היא נשואה, יש לה ילדים והיא היא, היא לא הוא, היא בת!!!!!!!!!! ועוד מורה... טוב, בקיצור השנה עברה עלי בסבל וייסורים, הייתי בוכה כל יום, מסתגרת בחדר, שומעת מוזיקה בפול ווליום וטוחנת סיגריות, ו... חושבת עליה ועל איך שאני אוהבת אותה ובחיים לא נהיה ביחד... עברה שנה, בחופש הגדול כמעט מתתי, כיתה יא' לא הייתה שונה מזה, בסוף החלטתי שאני לא יכולה לסבול יותר את המבטים החשדניים שלה (או שאולי דמיינתי אותם כאלה) כשאני מסתכלת עליה לא במקרה והיא רואה אותי לפחות פעמיים ביום... כתבתי לה מכתב, אמרתי לה שאני צריכה לדבר איתה, וכשישבנו בחוץ, בידיים רועדות הבאתי לה את המכתב שבו מתואר כל מה שהרגשתי כל השנים האלה... היא קיבלה את הבשורה דווקא בסדר, אמרה שזה מחמיא וכמובן קצת מביך, סיפרה לי שהיא אהבה את המ"פאית שלה בצבא אבל זה שלב של גיל ההתבגרות וזה עובר... נפרדנו בשלום באותו יום, היא בטח המשיכה בחיים שלה כרגיל, אני פשוט עד היום המומה מעצמי שהיה לי אומץ, באותו יום שסיפרתי לה חליתי (39 חום!!!!!!!!) כנראה מרוב התרגשות... הרופאה אמרה שיש דבר כזה! בקיצור עכשיו הכל כרגיל, אני אוהבת אותה כמו קודם, אבל יותר מ"שלום" במסדרון לא קורה כלום... אה, וגם בסוף כיתה יא' חיבקתי אותה, אבל זה היה כי אני ביקשתי, היא נראתה די נבוכה... בינתיים גיליתי שאני נמשכת לבנות, מ-א-ד, ולבנים פשוט אף פעם לא נמשכתי... אבל אף פעם לא הייתה לי מערכת יחסים רצינית, לא עם בן ולא עם בת, כשבנים היו מתחילים איתי בהתחלה הייתי מנסה לזרום, אבל אז זה פשוט הגעיל אותי, הייתי במקומות בילוי של לסביות והתחלתי עם כמה... הבעיה היא שאני בעיקר נמשכת למבוגרות והן ולא אוהבות קטינות!!!!!!!!!!!!!!!! ועוד בעיה: ליבי שייך למורה, אני ממש לא יודעת מה לעשות... חסויה אך גאה
