שלום!
שלום לכל חברי הפורום, אני חדשה בפורום הזה, וכנראה שנכנסתי עכשיו יותר בשביל לשפוך את הלב עם כל הדברים שאצורים בו... אני בת 17 וחצי, ולפני כשלושה חודשים איבדתי בפתאומיות את אבא שלי... אני לא הייתי בארץ כשהדבר קרה הייתי בארה"ב אצל משפחה, והובהלתי לארץ על סמך ידיעה שהוא במצב קשה ו-"שיהיה בסדר"... כמובן אלו היו מילות עידוד והרגעה כדי שקודם כל אגיע לארץ בשלום ואז יספרו לי את האמת. אני הייתי אופטימית כיוון שאבא שלי היה אדם בריא וחזק, ולא סבל משום מחלה שהיא ונכנסתי לשוק מוחלט כששמעתי שנפטר מדום לב. אני עדיין זוכרת את התמונה שלי ושלו מתחבקים בשדה התעופה בפעם האחרונה כשהוא מאחל לי טיסה טובה... ולצד זה אני לא יכולה לשכוח איך הוא עטוף בסדין הלבן...... זה קשה, לא מפסיקים לחשוב על הדברים האלה... אני לא מפסיקה לחשוב, ומצד שני אני מתעלה על עצמי מדי פעם ויודעת שאני חייבת להיות חזקה... אני תלמידת כיתה י"ב עכשיו, ציפיתי מעצמי לכ"כ הרבה דברים, ושאיפות אבל כרגע אין לי מוטיבציה להמשיך בייחוד שאני מרגישה שהכל חומק בין הידיים. ששום דבר לא מצליח כמו שהצליח פעם...הייאוש ממהר להגיע בכל פעם שקשה קצת יותר... מכל מקום,כנראה שאי אפשר ממש להגיב להודעה שלי, אבל אני פשוט מרגישה יותר טוב שהוצאתי את הכל לאנשים וירטואלים שמקשיבים לי... כי משום מה דווקא עם אנשים שיותר קרובים לי קשה לי לדבר... היה נחמד לשתף אתכם בהרהוריי.... מבדויה...
שלום לכל חברי הפורום, אני חדשה בפורום הזה, וכנראה שנכנסתי עכשיו יותר בשביל לשפוך את הלב עם כל הדברים שאצורים בו... אני בת 17 וחצי, ולפני כשלושה חודשים איבדתי בפתאומיות את אבא שלי... אני לא הייתי בארץ כשהדבר קרה הייתי בארה"ב אצל משפחה, והובהלתי לארץ על סמך ידיעה שהוא במצב קשה ו-"שיהיה בסדר"... כמובן אלו היו מילות עידוד והרגעה כדי שקודם כל אגיע לארץ בשלום ואז יספרו לי את האמת. אני הייתי אופטימית כיוון שאבא שלי היה אדם בריא וחזק, ולא סבל משום מחלה שהיא ונכנסתי לשוק מוחלט כששמעתי שנפטר מדום לב. אני עדיין זוכרת את התמונה שלי ושלו מתחבקים בשדה התעופה בפעם האחרונה כשהוא מאחל לי טיסה טובה... ולצד זה אני לא יכולה לשכוח איך הוא עטוף בסדין הלבן...... זה קשה, לא מפסיקים לחשוב על הדברים האלה... אני לא מפסיקה לחשוב, ומצד שני אני מתעלה על עצמי מדי פעם ויודעת שאני חייבת להיות חזקה... אני תלמידת כיתה י"ב עכשיו, ציפיתי מעצמי לכ"כ הרבה דברים, ושאיפות אבל כרגע אין לי מוטיבציה להמשיך בייחוד שאני מרגישה שהכל חומק בין הידיים. ששום דבר לא מצליח כמו שהצליח פעם...הייאוש ממהר להגיע בכל פעם שקשה קצת יותר... מכל מקום,כנראה שאי אפשר ממש להגיב להודעה שלי, אבל אני פשוט מרגישה יותר טוב שהוצאתי את הכל לאנשים וירטואלים שמקשיבים לי... כי משום מה דווקא עם אנשים שיותר קרובים לי קשה לי לדבר... היה נחמד לשתף אתכם בהרהוריי.... מבדויה...
