יו אני זוכרת שרצית ללמוד חינוך לגיל הרך
ואת כבר גננת. איך זה הולך? את בטח גננת מצויינת. משקיענית ואוהבת. האמת שגם לי יש יום חופשי בשבוע אבל המצב אצלי הוא עד כדי כך גרוע שגם זה לא עוזר לי להתאוורר. אחרי היום הזה אני עצובה כל כך שהוא נגמר (והוא נגמר בצ'יק בשבילי כי אני צריכה לאסוף את הילדים ואז מבחינתי נגמר היום החופשי בעצם) ונכנסת לדכאון מזה שלמחרת אני מתחילה לעבוד שוב. ממש קשה לי בערב לפני שאני נרדמת ובבוקר שאני קמה. עוד יותר מסתם עוד יום עבודה,היום שאחרי היום החופשי ממש קשה לי (כי בניגוד לשבת,ביום החופשי זה לגמרי חופשי רק שלי בלי הילדים,בניגוד לשבת למשל, אז אני כל כך מחכה לו ומרגישה שלא מספיקה להתאוורר וכבר הוא נגמר) יש בעבודה דברים טובים,יש אנשים נחמדים למשל. אבל בגלל שאני כל כך לא רוצה להיות שם,ובגלל שאני עושה את זה רק בשביל הפרנסה אז רע לי, ואני גם מרגישה לא בסדר אל מול המעסיקים שלי אז אני די מסתירה את זה שבעצם אני שם רק בשביל הפרנסה. (זה לא אומר שאני לא עובדת טוב,אני כן,אבל זה לא כיף לי,זה רק מתוך חובה ומוסריות). ביום החופשי לרוב אני לא עושה משהו ממש ממשי, אני משלימה שעות שינה שחסרות לי כל השבוע,ואני קצת באינטרנט מה שאני לרוב לא מספיקה הרבה במשך השבוע,וקצת אוכלת ומארגנת דברים,וזהו,נגמר לי היום. אולי אני צריכה לעשות משהו יותר משמעותי ביום הזה-ללכת לאיזה מקום,לעשות אותו כיף.אבל אני כל כך צריכה את המנוחה, שלעשות משהו שיקח ממני אנרגיות ואחר כך ללכת לאסוף את הילדים רק יתיש אותי ולא ייתן לי כוחות להמשך השבוע. אני די בטוחה שהקושי שלי בעבודה נובע ממקור אחר,ולא מהעבודה עצמה (עובדה שהחלפתי כמה מקומות עבודה וההרגשה שונה מעט אבל דומה בכללי), זה משהו שקשור בפחד שלי מאחריות באופן כללי, ובפחד מסמכות באופן כללי,ובפחד שמא יגלו שאני לא מספיק טובה אז אני כל הזמן צריכה להסתיר משהו גם אם לא ברור בדיוק מה. וזה כל כך הסתבך לי בגלל הכורח הכלכלי שבעצם אני חייבת לעבוד למרות הכל, שהרתיעה נהייתה עוד יותר גדולה,וההנאה והסיפוק עוד יותר הצטמצמו כי אני חייבת,ומה שאני חייבת אני שונאת ולא מצליחה לראות בזה את הטוב וההנאה,לא באמת. ואז גם הרצון להסתיר גדל,והחשש גדל,ועוד יותר רתיעה.ועוד יותר הכרחה עצמית, ועוד פחות הנאה. וכל זה זה הגג של הכל תמיד, ותמיד נמצא שם. גם אם בפועל כשאני מגיעה לעבודה אז צחקתי עם חברות קצת ונחמד לי חברתית,ועשיתי משהו שאיתגר אותי טיפה ושמחתי להצליח,או שמשהו עניין אותי טיפונת ולמדתי אותו עוד קצת. וזה נראה סותר. אבל ככה זה. בגדול רע לי מאוד, בקטן,ביומיום סביר, ולפעמים טוב גם ונחמד. אבל ההרגשה הכוללת משפיעה על כל תחושת החיים שלי. ואין לי מושג איך לפתור את זה. איך ללמוד מחדש ליהנות ממה שאני עושה.איך לרצות בכלל דברים,איך להתעניין בדברים. אני כל כך עייפה מכל העומס של הכל.של החיים. וחשבתי גם על המקום הזה שקראתי קצת דברים מהעבר,וחשבתי שפעם היה לי זמן לדייק דברים,לחשוב ולכתוב מה בדיוק אני מרגישה ולעבוד על זה אולי ואולי להתקדם מזה. ועכשו אין לי זמן לחשוב אפילו מה אני מרגישה,בטח לא לנתח.הכל עמוס לי כל כך, שאין לי אויר,ואין לי פנאי לחשוב מי אני ומה אני ומה אני מרגישה ולמה,ומה בדיוק אני רוצה לשנות. יש בזה גם את הדברים הטובים, שאובר-פלסף לא תמיד טוב ולא תמיד מקדם,ולפעמים והרבה פעמים דוקא החיים מקדמים,וזה גם בפועל מה שקרה וקורה לי כל הזמן,אני חייבת ואני ממשיכה הלאה ואני מתקדמת, ומתוך מה שאני חייבת והאחריות שלי בחיים אני מתקדמת (ובמקום המשפחתי אני מצליחה להנות מזה בסופו של דבר. עם כל הקושי שבאחריות על הילדים,אני עובדת קשה על הגידול שלהם, ואני מוכנה לעבוד קשה,למרות שמאוווווד קשה לי. זה לרוב ההרגשה בסופו של דבר,גם אם לא ביומיום המתיש). אבל חסר לי לחשוב קצת,להתפלסף קצת,להכיר את עצמי מבפנים. מי מספיק בכלל לעשות את זה?? בטח שלא לדייק את הדברים עד הסוף ולהבין אותם עד הסוף ולהגיע לתובנות כמו שאהבתי פעם. אולי רק בגלל זה אני כל כך רוצה ללכת שוב לטיפול,לתת לעצמי את המקום הזה.
שבת שלום אפרת
