someonenew1986
New member
שלום
פעם ראשונה שאני כותב פה (לא נראה לי שתהיה לזה המשכיות...), רציתי לשתף עם מישהו את הסיפור/מצב שלי. אז ככה, מאיפה מתחילים? אולי כדאי להתחיל 10 שנים אחורה כשהייתי בחטיבה והפסקתי להגיע ללימודים, כשפיתחתי חרדה חברתית שבעצם עד היום לא עברה לי . אלו היו ימים שהייתי יושב בבית ולא עושה כלום עם עצמי, נמנע בכל דרך אפשרית מלהגיע ללימודים, ולהיות בחברת אנשים מהבית ספר שלא חיבבתי, תמיד הייתי עסוק בלחשוב מה יחשבו עליי ואיזה שאלות ישאלו אותי (כמו למה לא הגעתי לבית ספר כל כך הרבה זמן ), וזה היה מין כדור שלג כזה שהמשיך עד תקופה מסוימת. כשהסתיימה החטיבה, הצלחתי למצוא בית ספר שהסכים לקבל אותי ישר לתיכון (לאחר שבעצם שנה וחצי מהחטיבה העברתי בבית). בעקבות נסיבות כאלו ואחרות (חלקן מוצדקות חלקן פחות), דווקא בשנה הזאתי הראשונה של התיכון, מצאתי את עצמי באישפוז פסיכאטרי (ללא שום קשר לחרדה החברתית שלי). כל עניין האשפוז (שאומנם ארך רק שלושה חודשים), בעצם מלווה אותי עד היום בקטע של להכיר אנשים או להכיר בחורה , כי אין לי מושג איך להסביר לעזעזל שהייתי באישפוז פסיכאטרי , כי זה לא בדיוק דבר שאפשר להגדיר "נורמלי" וכל העניין בהכרות עם אנשים ובמיוחד עם בנות המין השני, זה גם עניין של שיווק, לפחות ככה אני חושב, ואם נגיד מישהי תרצה לשמוע עלי , אני לא יכול להגיד "אה דרך אגב, הייתי באשפוז פסיכאטרי". בעצם כל המחשבות על איך להסביר את הנושא הזה מפתחות אצלי עוד יותר את החרדה החברתית. אני תמיד יכול להגיד שזה היה "דיכאון נעורים" או איזה משהו כזה, אבל לא יודע... בכל מקרה, לאחר האישפוז, עברתי לבית ספר תיכון אחר נוסף (שלישי בתוך שלוש שנים) שגם למזלי היה הבית הספר האחרון שלי , בסבב הזה של מעבר בין בתי הספר, וגם שם הצלחתי לסיים את הלימודים עם בגרות מלאה.מה שכן, מבחינה חברתית , לא מצאתי את עצמי בכלל בתיכון , שכן בתיכון היה סוג מסוים של אוכלסייה, שאני ממש לא היתי קשור אליה. מצד שני, אני יכול לציין לטובה שסגל ההוראה והחינוך היה מצוין מבחינתי, שכן הם הצליחו "להרים" לי את האגו, שהיה בקרשים, לאור החוויות השליליות בתחום הלימודי והחברתי שהיו לי בחטיבה. יצא אפילו שהצלחתי להצטיין בלימודים (למרות שזה לא ממש היה קשה בבית הספר הזה, מבלי לזלזל ברמה שלו). לצבא מין הסתם לא קיבלו אותי, לאור האישפוז הפסיכאטרי, למרות שערערתי על ההחלטה שלהם לתת לי פטור, כל הפסיכאטרים למינהם בוועדה הרפואית, פסלו אותי על הסף, ואמרו לי שגם אין סיכוי שיקבלו אותי להתנדבות, אולם המצב הזה השתנה לאור נסיבות משפחתיות טרגיות, שנאלצתי להעזר בהם כדי שיקבלו אותי להתנדבות. לאחר שסיימתי את התיכון, אחותי נהרגה במהלך שירותה הצבאי מה שנתן לי את התואר (שהייתי בשמחה מוותר עליו) אח שכול. מעבר לחרדה החברתית שסחבתי איתי במשך השנים, נאלצתי גם להתמודד עם האובדן. זה היה שבועים לפני שהתחלתי שירות לאומי , במהלך שנת השירות, שלחתי מכתבים לגופים שונים בצבא (תוך שסיפרתי את הסיפור שלי, עם מתן דגש על כך שאני אח שכול שחשוב לו להתנדב לצה"ל), נעזרתי גם בגופים שעמדו לרשות המשפחה לאחר האירוע. בסוף נעתרו לבקשה שלי, ושנה לאחר השירות הלאומי, שירתתי כשנה וחצי בצבא בתנאי מתנדב (קל"ב,יציאה כל יום הביתה וכו'..). אומנם החרדה החברתית לא עברה לי, אבל הצלחתי ל הדחיק אותה במהלך השירות, וגם הצלחתי להנות מהשירות (למרות שזה לא היה בדיוק שירות כמו כל חייל סדיר אחר, הרגשתי שאני תורם...). תוך כדי השירות וגם לאחר, למדתי לתואר הנדסאי בלימודי ערב, והכרתי חבר ללימודים, שלמעשה היה החבר ה"אמיתי" הראשון שלי מזה שנים(קשה למצוא כאלו, גם ללא חרדה חברתית...). לאחר השירות , חשבתי לחפש עבודה בתחום שעסקתי בו בצבא, , ואמנם הייתי בשני ראיונות, אבל בגלל שלא הלך משהו החלטתי לוותר( מה גם , שהייתה לי חוויה שלילית מאוד של "יחסי מעביד עובד" כשהיתי בשירות לאומי וחיפשתי להימנע ממצב דומה בכל דרך), כעת אני בן 25 בעצם אין לי שום ניסיון תעסוקתי כרגע, כשאני שנתיים כבר לאחר סיום השירות, את לימודי ההנדסאי סיימתי והתחלתי ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. מעבר לזה, אני לא ממש עצמאי,מסתמך על הכסף של ההורים,יוצא שרוב הזמן אני בבית שוב(למרות שלפחות אני מעביר את הזמן בללמוד ולא בסתם להעביר את הזמן), קשר עם בחורה מעולם לא היה לי, כי גם לא הייתה לי מסגרת להכיר בה מישהי, וגם יש את "סיפורי העבר שלי" שלא בדיוק אפשר "לעכל" בקלות , ואני מרגיש שזה נורא חסר לי. נוסיף לכך שנשארתי בן יחיד לאחר המוות של אחותי, ולשמוע את אמא שלי אומרת, שהחתונה היחידה שהיא תהיה בה מאושרת, תהייה החתונה שלי, גם לא עוזר לי. ההורים שלי כבר מעל גיל 60 לא הכי בקו הבריאות, וכן חשוב לי שהם יגיעו ליום הזה, שהם יראו אותי מתחתן. כמובן שזו לא הסיבה היחידה שאני רוצה להכיר מישהי, אני לא אתחתן סתם ואשקר לעצמי ואהיה במערכת יחסים שאין בה באמת אהבה, רק כדי לרצות אותם, אבל זה גם מציק לי כי אני אפילו לא בשלב של להכיר מישהי, אז איך בכלל אפשר לדבר על להתחתן. אני גם לא בן אדם קל לתקשר איתו, עם כל החרדה החברתית שלי . לגביי טיפול בחרדה החברתית, ניסיתי פעם טיפול קוגניטיבי, אבל הרגשתי שזה לא בשבילי, כי החרדה החברתית אצלי מתערבבת עם עוד נושאים "פסיכולגים" אחרים. לגבי טיפול בכדורים, אין מצב שאני אסכים לדבר כזה, ניסיתי פעם והספיק לי. כפי שניתן להבין מכל מה שסיפרתי, אני מתמודד עם החרדה החברתית כשאין לי ברירה והחיים כופים עליי להתמודד בדרך שלי, אני גם אולי מסרב להכיר בה כבעיה, ופשוט מדחיק אותה כשאין ברירה.כרגע אני בכל מקרה ,נפגש אחת לשבוע עם פסיכולוג מטעם משרד הביטחון(עקב הזכאות) ,לא שזה עוזר לי במשהו, אבל טוב להשתמש בזה. בכל מקרה זה פחות או יותר הסיפור שלי, ומאחר ומעולם לא פירטתי בעצם בפני אף אחד (חוץ מאולי פסיכולוג והחבר מהלימודים), את כל הפירוט הזה, אז היה חשוב לי לכתוב את זה איפשהו, במחשבה שזה אולי יעניין מישהו ומישהו יקרא את זה (אני משער שזה יקח זמן לקרוא את כל המגילה הנ"ל, אז תודה מראש למי שהיה סבלנות וטרח לקרוא).
פעם ראשונה שאני כותב פה (לא נראה לי שתהיה לזה המשכיות...), רציתי לשתף עם מישהו את הסיפור/מצב שלי. אז ככה, מאיפה מתחילים? אולי כדאי להתחיל 10 שנים אחורה כשהייתי בחטיבה והפסקתי להגיע ללימודים, כשפיתחתי חרדה חברתית שבעצם עד היום לא עברה לי . אלו היו ימים שהייתי יושב בבית ולא עושה כלום עם עצמי, נמנע בכל דרך אפשרית מלהגיע ללימודים, ולהיות בחברת אנשים מהבית ספר שלא חיבבתי, תמיד הייתי עסוק בלחשוב מה יחשבו עליי ואיזה שאלות ישאלו אותי (כמו למה לא הגעתי לבית ספר כל כך הרבה זמן ), וזה היה מין כדור שלג כזה שהמשיך עד תקופה מסוימת. כשהסתיימה החטיבה, הצלחתי למצוא בית ספר שהסכים לקבל אותי ישר לתיכון (לאחר שבעצם שנה וחצי מהחטיבה העברתי בבית). בעקבות נסיבות כאלו ואחרות (חלקן מוצדקות חלקן פחות), דווקא בשנה הזאתי הראשונה של התיכון, מצאתי את עצמי באישפוז פסיכאטרי (ללא שום קשר לחרדה החברתית שלי). כל עניין האשפוז (שאומנם ארך רק שלושה חודשים), בעצם מלווה אותי עד היום בקטע של להכיר אנשים או להכיר בחורה , כי אין לי מושג איך להסביר לעזעזל שהייתי באישפוז פסיכאטרי , כי זה לא בדיוק דבר שאפשר להגדיר "נורמלי" וכל העניין בהכרות עם אנשים ובמיוחד עם בנות המין השני, זה גם עניין של שיווק, לפחות ככה אני חושב, ואם נגיד מישהי תרצה לשמוע עלי , אני לא יכול להגיד "אה דרך אגב, הייתי באשפוז פסיכאטרי". בעצם כל המחשבות על איך להסביר את הנושא הזה מפתחות אצלי עוד יותר את החרדה החברתית. אני תמיד יכול להגיד שזה היה "דיכאון נעורים" או איזה משהו כזה, אבל לא יודע... בכל מקרה, לאחר האישפוז, עברתי לבית ספר תיכון אחר נוסף (שלישי בתוך שלוש שנים) שגם למזלי היה הבית הספר האחרון שלי , בסבב הזה של מעבר בין בתי הספר, וגם שם הצלחתי לסיים את הלימודים עם בגרות מלאה.מה שכן, מבחינה חברתית , לא מצאתי את עצמי בכלל בתיכון , שכן בתיכון היה סוג מסוים של אוכלסייה, שאני ממש לא היתי קשור אליה. מצד שני, אני יכול לציין לטובה שסגל ההוראה והחינוך היה מצוין מבחינתי, שכן הם הצליחו "להרים" לי את האגו, שהיה בקרשים, לאור החוויות השליליות בתחום הלימודי והחברתי שהיו לי בחטיבה. יצא אפילו שהצלחתי להצטיין בלימודים (למרות שזה לא ממש היה קשה בבית הספר הזה, מבלי לזלזל ברמה שלו). לצבא מין הסתם לא קיבלו אותי, לאור האישפוז הפסיכאטרי, למרות שערערתי על ההחלטה שלהם לתת לי פטור, כל הפסיכאטרים למינהם בוועדה הרפואית, פסלו אותי על הסף, ואמרו לי שגם אין סיכוי שיקבלו אותי להתנדבות, אולם המצב הזה השתנה לאור נסיבות משפחתיות טרגיות, שנאלצתי להעזר בהם כדי שיקבלו אותי להתנדבות. לאחר שסיימתי את התיכון, אחותי נהרגה במהלך שירותה הצבאי מה שנתן לי את התואר (שהייתי בשמחה מוותר עליו) אח שכול. מעבר לחרדה החברתית שסחבתי איתי במשך השנים, נאלצתי גם להתמודד עם האובדן. זה היה שבועים לפני שהתחלתי שירות לאומי , במהלך שנת השירות, שלחתי מכתבים לגופים שונים בצבא (תוך שסיפרתי את הסיפור שלי, עם מתן דגש על כך שאני אח שכול שחשוב לו להתנדב לצה"ל), נעזרתי גם בגופים שעמדו לרשות המשפחה לאחר האירוע. בסוף נעתרו לבקשה שלי, ושנה לאחר השירות הלאומי, שירתתי כשנה וחצי בצבא בתנאי מתנדב (קל"ב,יציאה כל יום הביתה וכו'..). אומנם החרדה החברתית לא עברה לי, אבל הצלחתי ל הדחיק אותה במהלך השירות, וגם הצלחתי להנות מהשירות (למרות שזה לא היה בדיוק שירות כמו כל חייל סדיר אחר, הרגשתי שאני תורם...). תוך כדי השירות וגם לאחר, למדתי לתואר הנדסאי בלימודי ערב, והכרתי חבר ללימודים, שלמעשה היה החבר ה"אמיתי" הראשון שלי מזה שנים(קשה למצוא כאלו, גם ללא חרדה חברתית...). לאחר השירות , חשבתי לחפש עבודה בתחום שעסקתי בו בצבא, , ואמנם הייתי בשני ראיונות, אבל בגלל שלא הלך משהו החלטתי לוותר( מה גם , שהייתה לי חוויה שלילית מאוד של "יחסי מעביד עובד" כשהיתי בשירות לאומי וחיפשתי להימנע ממצב דומה בכל דרך), כעת אני בן 25 בעצם אין לי שום ניסיון תעסוקתי כרגע, כשאני שנתיים כבר לאחר סיום השירות, את לימודי ההנדסאי סיימתי והתחלתי ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. מעבר לזה, אני לא ממש עצמאי,מסתמך על הכסף של ההורים,יוצא שרוב הזמן אני בבית שוב(למרות שלפחות אני מעביר את הזמן בללמוד ולא בסתם להעביר את הזמן), קשר עם בחורה מעולם לא היה לי, כי גם לא הייתה לי מסגרת להכיר בה מישהי, וגם יש את "סיפורי העבר שלי" שלא בדיוק אפשר "לעכל" בקלות , ואני מרגיש שזה נורא חסר לי. נוסיף לכך שנשארתי בן יחיד לאחר המוות של אחותי, ולשמוע את אמא שלי אומרת, שהחתונה היחידה שהיא תהיה בה מאושרת, תהייה החתונה שלי, גם לא עוזר לי. ההורים שלי כבר מעל גיל 60 לא הכי בקו הבריאות, וכן חשוב לי שהם יגיעו ליום הזה, שהם יראו אותי מתחתן. כמובן שזו לא הסיבה היחידה שאני רוצה להכיר מישהי, אני לא אתחתן סתם ואשקר לעצמי ואהיה במערכת יחסים שאין בה באמת אהבה, רק כדי לרצות אותם, אבל זה גם מציק לי כי אני אפילו לא בשלב של להכיר מישהי, אז איך בכלל אפשר לדבר על להתחתן. אני גם לא בן אדם קל לתקשר איתו, עם כל החרדה החברתית שלי . לגביי טיפול בחרדה החברתית, ניסיתי פעם טיפול קוגניטיבי, אבל הרגשתי שזה לא בשבילי, כי החרדה החברתית אצלי מתערבבת עם עוד נושאים "פסיכולגים" אחרים. לגבי טיפול בכדורים, אין מצב שאני אסכים לדבר כזה, ניסיתי פעם והספיק לי. כפי שניתן להבין מכל מה שסיפרתי, אני מתמודד עם החרדה החברתית כשאין לי ברירה והחיים כופים עליי להתמודד בדרך שלי, אני גם אולי מסרב להכיר בה כבעיה, ופשוט מדחיק אותה כשאין ברירה.כרגע אני בכל מקרה ,נפגש אחת לשבוע עם פסיכולוג מטעם משרד הביטחון(עקב הזכאות) ,לא שזה עוזר לי במשהו, אבל טוב להשתמש בזה. בכל מקרה זה פחות או יותר הסיפור שלי, ומאחר ומעולם לא פירטתי בעצם בפני אף אחד (חוץ מאולי פסיכולוג והחבר מהלימודים), את כל הפירוט הזה, אז היה חשוב לי לכתוב את זה איפשהו, במחשבה שזה אולי יעניין מישהו ומישהו יקרא את זה (אני משער שזה יקח זמן לקרוא את כל המגילה הנ"ל, אז תודה מראש למי שהיה סבלנות וטרח לקרוא).
