שלום
אני קוראת כבר זמן מה בפורום, ומרגישה לאחרונה שגם אני צריכה לפרוק, במיוחד שבקרוב אני מתחילה לימודים ויש לי התקפי חרדה מהחשש. אנסה לספר בקצרה קצת על עצמי: מאז שאני זוכרת את עצמי, סבלתי מחרדות ודכאונות, במיוחד בגיל ההתבגרות. חלקמהחרדות והדכאונות קשור לעבודה שאני שמנה ולא מרגישה נוח עם זה, ומצד שני לא מצליחה למצוא את המוטיבציה להרזות. במיוחד מכיוון שרוב חיי עוטפת אותי תחושת יאוש מהחיים ואי טעם לעשות דברים בשביל עצמי. יסיתי במהלך השנים טיפולים אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים, אבל לרוב הנושא מתעמק במשקל ולא באיך שאני מרגישה ללא קשר למשקלי. לרוב אני בנדאם דיי סגור שלא מרבה לדבר על רגשותי, ולכן, כל תקופה כלשהי יש לי 'נפילות' בהן אני מרגישה שאני לא יכולה לצאת מהבית, לא יכולה לדבר ולראות אנשים, ולרוב זה מלווה בדיכאון כבד. במאי האחרון עברתי 'נפילה' כזו לקרת היום הולדת ה-23 שלי וזו אחרי תקופה של 4 שנים בהן פרחתי - השלמתי בגרויות, עשיתי פסיכומטרי והחזקתי עבודה במשך שנה וחצי. ואת כל זה הצלחתי להחריב בחודשיים וחצי שהם לא יצאתי מהמיטה. אני בת 23, ללא חברים ומעולם לא היה לי בן זוג, אני מרגישה בדידות איומה עצב וייאוש שלא מרפים ממני. יש לי משפחה אוהבת ותומכת, אמא שלי תמיד נמצאת שם בשבילי ותמיד מנסה להבין מה עובר עלי, אך לא תמיד בהצלחה. אחרי תקופה ממושכת של שכיבה במיטה, אמא שלי הזעיקה את אבא שלי והמשפחה עשתה לי 'הִתְעָרְבוּת', ואכן עכשיו אני בדרך הנכונה להשתקמות. נרשמתי ללימודי תואר, ואני מתחילה ללמוד מיד אחרי סוכות. הלימודים דורשים מעבר לדירה של אבא שלי בעיר אחרת. נורא קשה לי המחשבה לעבור לגור עם אבא שלי ואישתו, אומנם הוא תומך ואהוב, אבל לא גדלתי איתו והאופי שלו והאווירה שם בבית שונה לגמרה מהבית של אמא. זה בנוסף להתחלת לימודים, בעיר שונה, במקום חדש עם אנשים חדשים, שולחת אותי להתקפי חרדה. תמיד בבית ספר היה לי קשה מבחינה חברתית ולא היו לי חברים. אני מתקשה ליצור קשרים ולשמור עליהם. אני לא מצליחה לתקשר ותמיד מרגישה שאנשים שופטים אותי על כל סיבה שהיא. תמיד יש לי חשש שאם אדבר, אנשים יחשבו שאני טיפשה, לרוב בגלל שבמצבי לחץ, שאנשים מדברים איתי, אני 'מאבדת' מילים ולא תמיד מצליחה לבטא בצורה טובה את מה שיש לי להגיד. הלימודים הם 4 שנים בהם אהיה מוקפת באנשים, והדבר פשוט מלחיץ אותי בצורה איומה. אני כל כך חוששת שבא לי פשוט לוותר ולהשאר בבית. ומצד שני אני לא יכולה לאכזב את כל הסובבים אותי, שכ"כ שמחים ומאושרים שאני עושה משהו. ואני גם יודעת שעלי לעשות את זה בשבילי ושהמעבר והלימודים רק יקדמו אותי. בא לי לבכות כל הזמן ואני מרגישה שאין לי עם מי לדבר. מצטערת שזה כל כך ארוך.
אני קוראת כבר זמן מה בפורום, ומרגישה לאחרונה שגם אני צריכה לפרוק, במיוחד שבקרוב אני מתחילה לימודים ויש לי התקפי חרדה מהחשש. אנסה לספר בקצרה קצת על עצמי: מאז שאני זוכרת את עצמי, סבלתי מחרדות ודכאונות, במיוחד בגיל ההתבגרות. חלקמהחרדות והדכאונות קשור לעבודה שאני שמנה ולא מרגישה נוח עם זה, ומצד שני לא מצליחה למצוא את המוטיבציה להרזות. במיוחד מכיוון שרוב חיי עוטפת אותי תחושת יאוש מהחיים ואי טעם לעשות דברים בשביל עצמי. יסיתי במהלך השנים טיפולים אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים, אבל לרוב הנושא מתעמק במשקל ולא באיך שאני מרגישה ללא קשר למשקלי. לרוב אני בנדאם דיי סגור שלא מרבה לדבר על רגשותי, ולכן, כל תקופה כלשהי יש לי 'נפילות' בהן אני מרגישה שאני לא יכולה לצאת מהבית, לא יכולה לדבר ולראות אנשים, ולרוב זה מלווה בדיכאון כבד. במאי האחרון עברתי 'נפילה' כזו לקרת היום הולדת ה-23 שלי וזו אחרי תקופה של 4 שנים בהן פרחתי - השלמתי בגרויות, עשיתי פסיכומטרי והחזקתי עבודה במשך שנה וחצי. ואת כל זה הצלחתי להחריב בחודשיים וחצי שהם לא יצאתי מהמיטה. אני בת 23, ללא חברים ומעולם לא היה לי בן זוג, אני מרגישה בדידות איומה עצב וייאוש שלא מרפים ממני. יש לי משפחה אוהבת ותומכת, אמא שלי תמיד נמצאת שם בשבילי ותמיד מנסה להבין מה עובר עלי, אך לא תמיד בהצלחה. אחרי תקופה ממושכת של שכיבה במיטה, אמא שלי הזעיקה את אבא שלי והמשפחה עשתה לי 'הִתְעָרְבוּת', ואכן עכשיו אני בדרך הנכונה להשתקמות. נרשמתי ללימודי תואר, ואני מתחילה ללמוד מיד אחרי סוכות. הלימודים דורשים מעבר לדירה של אבא שלי בעיר אחרת. נורא קשה לי המחשבה לעבור לגור עם אבא שלי ואישתו, אומנם הוא תומך ואהוב, אבל לא גדלתי איתו והאופי שלו והאווירה שם בבית שונה לגמרה מהבית של אמא. זה בנוסף להתחלת לימודים, בעיר שונה, במקום חדש עם אנשים חדשים, שולחת אותי להתקפי חרדה. תמיד בבית ספר היה לי קשה מבחינה חברתית ולא היו לי חברים. אני מתקשה ליצור קשרים ולשמור עליהם. אני לא מצליחה לתקשר ותמיד מרגישה שאנשים שופטים אותי על כל סיבה שהיא. תמיד יש לי חשש שאם אדבר, אנשים יחשבו שאני טיפשה, לרוב בגלל שבמצבי לחץ, שאנשים מדברים איתי, אני 'מאבדת' מילים ולא תמיד מצליחה לבטא בצורה טובה את מה שיש לי להגיד. הלימודים הם 4 שנים בהם אהיה מוקפת באנשים, והדבר פשוט מלחיץ אותי בצורה איומה. אני כל כך חוששת שבא לי פשוט לוותר ולהשאר בבית. ומצד שני אני לא יכולה לאכזב את כל הסובבים אותי, שכ"כ שמחים ומאושרים שאני עושה משהו. ואני גם יודעת שעלי לעשות את זה בשבילי ושהמעבר והלימודים רק יקדמו אותי. בא לי לבכות כל הזמן ואני מרגישה שאין לי עם מי לדבר. מצטערת שזה כל כך ארוך.