שלום
היי אני חדשה פה. אני בתקופה מבולבלת והחלטתי לחפש פורום שבו אוכל למצוא קצת תמיכה ואולי אפילו עזרה. אני בת 23 בקרוב, סטודנטית, גרה עם חבר שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי בחורה ביישנית מאוד מאוד, גם בתור ילדה קטנה, כשהייתי קטנה הייתי מתביישת ללכת למכולת לקנות משהו לאימא שלי. בגיל ההתבגרות מצאתי דרך 'להתגבר' על הביישנות שלי, בעזרת סצנת המטאל אפשר להגיד. שחקתי אותה קשוחה, קרה ואדישה. הצלחתי לשכנע את עצמי שזו אני. למרות שידעתי, היום אני יודעת, שזה הכי רחוק ממני שאפשר. לבשתי רק שחור, שמעתי כל היום מטאל, בקיצר שחקתי את עצמי מישהי אחרת לחלוטין. השנים עברו והתבגרתי ויצאתי מהסצנה הזו. מאז, בכל מסגרת שאני נמצאת בה צבא, לימודים, חברים וכדומה אני לא מצאתי להתחבר יותר מידי עם אנשים. לומר את האמת, זה תמיד הפריע לי אבל הצלחתי להדחיק את זה. לעולם לא הצלחתי לדבר על הרגשות שלי, אני זוכרת שאמא שלי תמיד הייתה מנסה לדלות ממני בכוח מה אני מרגישה אבל לעולם לא הצלחתי לבטא את זה במילים ולהוציא את זה החוצה, למרות שבתוך הראש שלי רצות לי מיליון מילים ותיאורים. כשהכרתי את חבר שלי, בפעם הראשונה בחיים שלי, הוא הכריח אותי להתמודד עם עצמי, כל החיים שלי ברחתי והוא מכריח אותי להתמודד. כל פעם שאנחנו קצת רבים, או כל פעם שאנחנו מתווכחים אני משתתקת, לא מצליחה להוציא מילה מהפה. כל פעם שחברים שלו נמצאים אצלנו אני לא מצליחה להתחבר איתם, אפשר לומר לא מנסה. הביישנות פשוט משתקת אותי ואני מרגישה שאני לא מסוגלת לקיים איתם איזשהי אינטרקציה. זה ממש מפריע לו והוא ממש רוצה שאני אכיר את חברים שלו ואהיה נחמדה ורב איתי על זה מלא, ובצדק. היו כבר עשרות פעמים שחברים שלו היו אצלנו ואני חזרתי מהעבודה בלילה וברחתי לחדר מיד. זה ממש מחרפן אותו והבעיה היא שאני גם לא מצליחה לדבר איתו על זה ולא מצליחה להיפתח אליו לגמרי כי אני פשוט משתתקת ברגע שמשהו נהיה קצת רע. רציתי לדעת, האם לעוד מישהו זה קורה ואיך הוא התמודד עם זה? הוא הכין אותי כבר יומיים לכך שהיום חברים שלו באים לראות משחק והוא מצפה ממני להיות נחמדה. אני בחרדה מזה כבר מאתמול, לא יכולה להפסיק לחשוב על זה והבטן שלי מתהפכת. תודה רבה אם מישהו יקרא את החפירה שלי ויגיב
היי אני חדשה פה. אני בתקופה מבולבלת והחלטתי לחפש פורום שבו אוכל למצוא קצת תמיכה ואולי אפילו עזרה. אני בת 23 בקרוב, סטודנטית, גרה עם חבר שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי בחורה ביישנית מאוד מאוד, גם בתור ילדה קטנה, כשהייתי קטנה הייתי מתביישת ללכת למכולת לקנות משהו לאימא שלי. בגיל ההתבגרות מצאתי דרך 'להתגבר' על הביישנות שלי, בעזרת סצנת המטאל אפשר להגיד. שחקתי אותה קשוחה, קרה ואדישה. הצלחתי לשכנע את עצמי שזו אני. למרות שידעתי, היום אני יודעת, שזה הכי רחוק ממני שאפשר. לבשתי רק שחור, שמעתי כל היום מטאל, בקיצר שחקתי את עצמי מישהי אחרת לחלוטין. השנים עברו והתבגרתי ויצאתי מהסצנה הזו. מאז, בכל מסגרת שאני נמצאת בה צבא, לימודים, חברים וכדומה אני לא מצאתי להתחבר יותר מידי עם אנשים. לומר את האמת, זה תמיד הפריע לי אבל הצלחתי להדחיק את זה. לעולם לא הצלחתי לדבר על הרגשות שלי, אני זוכרת שאמא שלי תמיד הייתה מנסה לדלות ממני בכוח מה אני מרגישה אבל לעולם לא הצלחתי לבטא את זה במילים ולהוציא את זה החוצה, למרות שבתוך הראש שלי רצות לי מיליון מילים ותיאורים. כשהכרתי את חבר שלי, בפעם הראשונה בחיים שלי, הוא הכריח אותי להתמודד עם עצמי, כל החיים שלי ברחתי והוא מכריח אותי להתמודד. כל פעם שאנחנו קצת רבים, או כל פעם שאנחנו מתווכחים אני משתתקת, לא מצליחה להוציא מילה מהפה. כל פעם שחברים שלו נמצאים אצלנו אני לא מצליחה להתחבר איתם, אפשר לומר לא מנסה. הביישנות פשוט משתקת אותי ואני מרגישה שאני לא מסוגלת לקיים איתם איזשהי אינטרקציה. זה ממש מפריע לו והוא ממש רוצה שאני אכיר את חברים שלו ואהיה נחמדה ורב איתי על זה מלא, ובצדק. היו כבר עשרות פעמים שחברים שלו היו אצלנו ואני חזרתי מהעבודה בלילה וברחתי לחדר מיד. זה ממש מחרפן אותו והבעיה היא שאני גם לא מצליחה לדבר איתו על זה ולא מצליחה להיפתח אליו לגמרי כי אני פשוט משתתקת ברגע שמשהו נהיה קצת רע. רציתי לדעת, האם לעוד מישהו זה קורה ואיך הוא התמודד עם זה? הוא הכין אותי כבר יומיים לכך שהיום חברים שלו באים לראות משחק והוא מצפה ממני להיות נחמדה. אני בחרדה מזה כבר מאתמול, לא יכולה להפסיק לחשוב על זה והבטן שלי מתהפכת. תודה רבה אם מישהו יקרא את החפירה שלי ויגיב
