שלום

[סתם חסר שם]

שלום

התחלתי לכתוב בפורום תמיכה נפשית, וחשבתי לשנות כיון לרגע..נתקלתי בפורום הזה "מתמודדים עם החיים", ובדרך אירונית ומלגלגת (שזה סיפור חיי) זה בדיוק ההפך ממה שאני עושה, או אפילו רוצה. אך עדיין באתי לפה בשביל להתייעץ לפרוק, ואולי גם לרגע אחד או שניים לקרוא תגובה כזו או אחרת, שתעשה במקצת טוב. אני אנסה לשתף בדברים שכרגע מטרידים אותי, תוך התייחסות ספציפית לבעיה מוגדרת אחת, והיא התמודדת בחיים עם אובדן, פרידה וכו'. בגדול אני גבר צעיר בן 25, ועם המון מה לתת, לפני חודש וחצי בערך, חברה מזה שנה וחצי נפרדה ממני, ועוד בצורה מאוד מינפולטיבית. ואני לא מצליח/מנסה/רוצה/ יכול לתעל את הכאב הנפשי, את החור שנפער למחוזות חיוביים יותר. מבחינתי זה לא אפשרי- כלל. אני לא מוותר בקלות למצבים שבהם אני חש תסכול, העבר שלי מלא בוויתרים כאלה או אחרים, וזאת הייתה מלחמה איומה נגד עצמי, אך אחרי המון כאב הצלחתי לשנות, אבל עכשיו זה כבר יותר מידי ופשוט אין בי את העוצמה את הרצון להתמודד ולהמשיך קדימה בחיי, בלעדיה. יש בי המון רבדים ועומקים שבגללם אני לוקח את הפרידות, אהבות נכזבות בצורה כה קטטונית...מילים עדיין ישארו מילים, והכאב עדיין ישאר שם, והעוצמה תתחזק לה מיום ליום. כרגע אני במצב חרדתי, הפחד והרגש הם אלו ששולטים ומניעים את החיים קדימה- בצורה אבסורדית הוא נע קדימה, אך אני חש מאחור, תלוי באוויר. וזאת הבעיה העיקרית- לא יודע אך להתמודד עם החיים, איך לראות עולם טוב יותר, או איך לקום בבוקר מבלי לפחד המועקה כה אופפת את גופי, הכול מורגש, התחושות מחודדות אך נשברות במהרה, מרגיש כאילו יש תנור בתוך הבטן, וזה לא מרפה קם בבוקר והיא כולכך מורגשת, התחושה מלווה את שאני עוצם את העיניים, כל דבר מזכיר אותה, וכל רצץ הזמן שבילינו ביחד עובר לי בפלאשבקים פרידה, אכזבה זה חלק מהחיים, עד כמה שאני אדם אמוציונאלי, אני מאוד הגיוני - כלומר הוא זה שכרגע מונע ממני לעשות שטויות, לברוח מעצמי- אבל על חשבון הרגש, ובידיעה שאלו יסוריים בלתי נסבלים. זה דבר טבעי, כולנו חווים זאת בשלב כזה או אחר, איך זוהי אכזבה אחת יותר מידי, כאב נוסף לתוך תיבת הצלקות שהצטברה עם השנים, והיא גדולה מתמיד חש כאילו אני מובל אחר שביל לא ידוע, והדרך חשוכה אל הלא נודע, ומוזיקה מלנכולית מתנגנת בכל צעד.ונופל ונופל וממשיך ליפול לתוך התהום ..מטה ומטה. זאת לא אהבה ראשונה, גם לא אהבה חמישית, עברתי המון בדרך, בחיי הקצרים- לקרוא לגיל 25 חיים, מוציא אותי קצת צבוע. לעומת כל מעגל החיים, זה מתגמד. וכמו שאמרת יש המון רבדים נפשיים לסיבה שאני לוקח את הדברים האלה בצורה כה קטטונית. אבל ב-אהבה הזאת, כל הזמן חיפשתי עוד גרם מדרגות בשביל לעלות, עוד ועוד. כלומר נתתי מעצמיו נתתי , מעצם היותי אני, טיפוס שבטבע שלו חקוק הרצון לתת מעצמו, ותמיד הלב חוזר מרוסק, ותהליך האיחוי הוא ארוך ומייגע. עכשיו אני בנקודה שאני פשוט לא מאמין שתבוא מישהי אחרת טובה יותר, שתשתווה למה שחשתי בקשר האחרון, או בכלל שתבוא אחרת.. הפחד הכי גדול שלי הוא לגלות שעוד מספר שנים אני יגיע לגיל מבגור יותר, מתגורר בדירה ריקנית, חיי חיים ריקנים, ומתעורר כל בוקר, כשהצד השני של המיטה קר. ולבד. כך או כך אף אחד לא רוצה להיות לבד(אלא מבחירה) אבל אני כזה שבאמת יכול למצוא שובל קטן של אושר כשאני במערכת יחסיים, חולק, נותן- אני עדיין נאלץ להתמודד עם תיבת השרצים שבי כשאני בתוך מערכת יחסיים..וכשאין לי את זה, כשאני מאבד את מפעם לפעם, אני כבר מאבד את עצמי..וכל הכותרת הראשית של "להתמודד עם החיים" כבר לא קיימתת סביבי, היא השם שיש למועקה הזאת, וזה כולכך רוצה לצאת ממני, להתפרץ, הולם בחוזקה. ואני כולכך מיואש, כולכך רוצה אותה, כולכך אוהב אותה, ואני מבולבל, והחיים שלי נעצרו, יום אחד בהיר, בא גל שטף הכול, ואני נותרתי לבד

 

[chenby]

יש ספר שהציל אותי

שהכותרת שלו מתחברת בדיוק להתמודדות שעליך לעבור "אהבתך נחוצה לי - האם זאת האמת?" הסופרת - ביירון קייטי. לי באופן אישי היא הפילה את כל האסימונים לגבי פרידה, ומי באמת מחזיק במפתח לאושר שלי (התשובה אגב -תמיד אני) ממליצה לך בחום רב לקרוא את הספר - אתה גם מוזמן לכתוב ביו טיוב BYRON KATIE ולהתחיל להקשיב. לדעתי זה יותר אפקטיבי מכל עצה או דעה שהייתי כותבת. בעיקר שאתה נשמע במצב כזה מיואש. מתוך יאוש- מוכנים לעשות הרבה דברים על מנת לשנות. אולי היית צריך להגיע לתחתית הזו כדי שתלמד את עצמך לעלות משם. ומה שלא יהיה, אל תיקח את הדברים כל כך דרמתיים (אין באמת בעולם שום דבר כזה דרמתי) אל תשכח שזה עדיין טרי ובטח אתה מאוד מתגעגע וזה מקשה על העניין. ככל שתהיה בנתק ממנה ליותר זמן - תתרגל לחיות בשגרה בלעדיה, כך גם תתגעגע פחות ואתה תרגיש הקלה עצומה. זה גם זמן, וזה גם האמונות שאנחנו מחזיקים בהם. ממליצה לך על הספר.

 

[סתם חסר שם]

האמת

אני זוכר נתקלתי בספר לפני כמה חודשים, עיינתי קלות, הלכתי באמת לסטימצקי להזמין את הספר. לפחות צעד מסוים עשיתי, אך אני לא יודע כמה באמת מצב רוח יהיה לי להשקיע בקריאה אינטנסבית ועוד להבין.. בסופו של דבר, התשובה שנקבל היא שאנו מחזיקים את המפתח, את הקיום לאושר שבנו, זה די מובן. את לא יכולה לתאר כמה דרמתי, מרגיש כאילו כל עולמי חרב עלי, בלילה אחד...הכול שחור משחור. תודה על התגובה

 

[chenby]

ברור

כשאתה מתבונן ברגש - הכל דרמתי, רגש = דרמה. אתה משתמש במשפטים שהם דרמה עולמי חרב עליי (האם זה אמת? או שאתה עדיין חי ונושם בעולם שלך? מבין משפט דרמתי?) הכל שחור? האם זה אמת? או שאתה רואה את המסך בבהירות? על זה אני מדברת - לשים לב מה האמת - ומה האמת הסובייקטיבית שלי על המציאות. כי המציאות לעולם לא דרמטית, הפרשנות שלנו עליה מאוד. אני ביום ראשון חתכתי קשר של חודשיים עם מישהו שממש ממש יכולתי להתאהב בו, אבל הוא רצה משהו אחד, ואני משהו אחר, וכשהבנתי את זה, יכולתי לקבל החלטה אם זה מתאים לי או לא, מכיוון שאני רוצה משהו שמתאים לי - וזה לא מה שהוא מציע, אין לי מה להתווכח, ואין פה שום דרמה. יש חיים. זה הכל. וואלה אני מבסוטה מהחיים, אני מבסוטה על עצמי שאני ממוקדת במה שאני רוצה ויודעת לשחרר כאלו שמראש לא חייבים כלום לאף אחד חוץ מעצמם, כדי להחזיר את תשומת הלב למה שאני רוצה -ולמשוך את זה אליי. אין לך מושג איזה מצב רוח יהיה לך בזמן קריאת הספר - אצלי הוא ישב חצי שנה לפני שנגעתי בו וכשפתחתי אותו, זה היה בול בזמן ובמקום. הכל תמיד מדוייק, החיים מאוד מדוייקים - וכשאנחנו לומדים להבחין בין המציאות עצמה לבין הפרשנות שלנו עליה, קל קודם כל לקבל אותה - שזה צעד ראשון בשביל ליצור שינוי, ולומדים לראות מה המתנה באותו אירוע (שלכאורה גורם לי סבל). וכשאתה מוצא את המתנה - קל לאהוב את המציאות. תאתגר את עצמך ותשאל שאלות אחרות. לא למה היא עשתה את זה, לא איך אני מחזיר אותה, לא למה זה היה צריך לקרות - תשאל - מה המתנה פה? אל תבחן את המיינד שלך - התשובה תגיע כשהיא תגיע אבל קודם תשאל. כשתוריד את התנאים והמבחן על המציאות ופשוט תתבונן בה מבלי שיפוט, אתה תראה מציאות חדשה לחלוטין. וזה אני כותבת רק מנסיון שלי.

 

[סתם חסר שם]

המממ..

יש מספר דברים שהצדק איתך, הבעיה אצלי היא הפרספקטיבה -שמונעת לראות דברים באור אחר- זה חמור מעצם קיום הדבר..אני אסביר: חזון אחרית הימים, זה לא..ברור. הצורך להשתמש במילים כה חותכות וגורפות, מן הסתם בשביל להמחיש תחושות ורגשות. זה לא אומר שזה נכון העולם עדיין עומד מנגד, השמש תזרח, תשקע..., דווקא הכול ממשיך על סדרו..הכדור הוא עגול, והוא ימשיך להסתובב, ואיתו גם אנחנו. אבל זה מה שמתסכל...שדווקא החיים שלי כן נעצרו, במידה כזו או אחרת הסבל הוא שלי, אוביקטי, אבל סוביקטיבי בעיני האחר. קשה לראות דברים בבהירות כשהמועקה היא הגרם המניע ביום יום- וזה אבסורד לחלוטין. -איך אדם יכול לכאוב כולכך בגלל אהבה שהלכה...זה משהו שאני לא יבין. אז מה הסוד שלך...היו אכזבות בעבר אני מניח...איך מרימים את הראש...למרות הכאב.? עכשיו את ממוקדת במה שאת רוצה, ואני שמח בשבילך, ...לדעת מה את רוצה, זוהי גם אחלה דרך לא להיפגע יותר מידי, כבר מיד לראות מה הצד השני יכול לתת לך, ואם זה עונה על מה שאת מחפשת. להמשיך האלה נשמע כולכך פשוט, אבל כולכך כואב להיזכר, לדמיין, לחשוב.. ואני כולכך סינטמנטלי שזה מפחיד! אני תמיד יושב וחושב עם עצמי. מה אני יכול לשפר בעצמי, מה אני יכול להביא בקשר הבא שלי מנסה לחשוב, וזאת גם הבעיה, אני יותר מידי חושב, והדמיון פורס כנפיים... אני יודע מה אני רוצה. מה טוב בי, אני מחזק את עצמי בנגיעות נרקסיסטיות כשאף אחד לא שומע. אבל עדיין זה לא משנה דבר. מה המתנה בזה- ישבתי חשבתי ...לא יודע..אני לא רואה בזה הזדמנות שניה, או "חופש".. לא יודע

 

[chenby]

כמו שאמרתי

תשאל את השאלה. אולי תלך לישון עם השאלה ותתעורר עם תשובה? אולי פתאום היא תגיע במהלך היום? אין לך מושג. תשאל!! ועוד דבר, חונכנו על המשפט - אין נחתום מעיד על עיסתו מצד שני, היום לכל אדם יש דעה ומרבית בני האדם לא חוסכים בביקורת. זה שאתה מחזק את עצמך, זה לא מתוך נרקיסיזם, זה מתוך ראייה בהירה של מי אתה ומה היכולות שלך ובוודאי שתחזק אותם! בוודאי שתתמקד בהם. מה שנתמקד בו - יהיה לנו יותר ממנו. לכן כשאתה נזכר בה, אתה מרגיש חזק כל כך את המועקה אבל אם באותו רגע תראה FAMILY GUY לא יעזור לך ואתה תתפקע.. אתה בסטייט אוף מיינד אחר. כלומר במי זה תלוי? בנו. אני לא אומרת להדחיק. תן את הזמן, קח את הזמן, תתאבל - זה לא קל, אבל זה תהליך ואין דרך להאיץ בו. יחד עם זאת, תמקד את תשומת הלב שלך - במה מצחיק אותך, מה עושה לך טוב, מה מרגיע אותך, מה תומך בך, תחזק את עצמך בטח! תהיה גאה בעצמך על הדרך שאתה עובר על המודעות שאתה צובר ועל השיעורים והתיקונים שאתה חווה. זה חלק מהעניין. ובסופו של דבר- גם זה סיפור. אין כלום חוץ מעכשיו, העתיד שאתה חושב עליו, וואלה, הנה הוא. זה מה שיש. עכשיו. ועכשיו בשנייה הזו, הכל בסדר. המציאות היא מה שהיא, אתה סובל מהמחשבות שלך עליה. היא לא היתה צריכה לעזוב אותי. שים לב איך אתה מגיב שאתה חושב את המחשבה הזו. ותן לי לאתגר אותך בשאלה, ואל תתן תשובה מהמותן, אלא תחשוב עליה דקה ותן תשובה מפורטת. מי היית, איך היו נראים החיים שלך, מבלי המחשבה שהיא לא היתה צריכה לעזוב? http://www.youtube.com/watch?v=w6PmYUvcEzk&feature=related

 

[סתם חסר שם]

זה יישמע

נורא, אולי יש אנשים שפשוט נועדו לסבול?...זה לא נאמר מתוך רחמים עצמיים- שיש בשפע. מה המטרה של כל זה, האם זה באמת להכין אותנו לקראת הדבר האמיתי? איך יהיה אפשר להמשיך לסמוך על הצד השני כשכול מה שאתה חווה זה אכזבה? וזה לא שאני נכנס לקשר בגישה פסימית, להפך...אבל אני אראה לאט לאט שהזמן עובר, ואז אני כולכך אפחד שזה ייגמר, כי מתישהו זה תמיד נגמר- לפחות כך זה התנהל עד כה. הלכתי באמת לישון תוך מחשבה תוך שאלה, ואין לי מענה כרגע- אולי בשלב מאוחר יותר. לצד כל השאלות לצד כל הרחמים העצמיים באמת נשאלת השאלה למה אני? אני כן יודע שאני אדם כולכך אוהב, כולכך חש את הנאהבות, שאין סיבה שאני יהיה לבד, כי אם זה בטבע שלי לרצות להיות במערכת יחסיים, כולכך טוב לי, אז אין סיבה שזה לא יקרה. אני כולה בן 25, עדיין צעיר עדיין נלהב, וכל פעם מחדש אני מתרסק. אני יודע מי אני, מה אני רוצה, מה אני צריך, מה אני מחפש במערכות יחסיים, אני מנסה לחשוב במה טעיתי, וכמובן שאני עושה טעויות, כולנו עושים, אחרי הכול איך נוכל לתת מעצמנו אם לא חווינו את הרע, אם לא חווינו אכזבה, כישלון האמת ש פאמלי גאי זאת אחת הסדרות שאני הכי אוהב(וגם אחת הסדרות שהיא הכי אוהבת) אז אני לא יכול לצפות, מהסינטמנטליות שבזה. אני יודע שרק אתמול מזה תקופה ארוכה הצלחתי לצחוק על משהו כולכך דבילי, וממש צחקתי, אומרים שצחוק זוהי התרופה הטובה ביותר, אך עדיין עם כל הצחוק והשמחה שפקדה לפתע, המועקה עדיין הייתה שם, הכאב בבטן עדיין שוחה במעמקי הקיבה שלי. אני אגיד לך את זה בהכי ישירות שיש, עברתי המון דברים, תמיד הייתי בשיעור כזה או אחר לגבי החיים, תמיד התרוממתי למעלה- גם אחרי משברי פרידה, וזה היה תהליך מייסר ומייגע. ועכשיו אני פשוט שבר כלי. בקשר למה ששאלת- אני אתייחס לזה בשני רבדים: במידה והיא לא הייתה עוזבת- הייתי מאושר, הייתי שמח שכן סוף סוף הגיע הזמן הזמן שלי, הגיע הזמן שאני אקבל משהו רציני יותר מתמשך יותר, הייתי ממשיך בחיים שלי ביתר קלות, במסע איתה. עושה את אותם דברים שנהגתי לעשות, צוחק מכל השטויות שתמיד הצחיקו אותי, והייתי מאושר מהעבודה שהיא איתי. אם אני מבין נכון את השאלה, אז במידה ונפרדנו ואני לא חושב על למה היא עזבה? החיים שלי יהיו ריקניים, זה אבסורד אבל היא באה למלא את כל החלל הריק. אבל אם באמת אני לא אחשוב על זה, אז אולי אני גם בכלל לא אחשוב על הזמן שהיינו ביחד, או בכלל שהכרנו. ואולי זה יהיה יותר קל. לא יודע ...זאת באמת שאלה קשה. אני כבר לא יודע מה עדיף, לדעת מהי אהבה, ומהו שברון לב, או לא לדעת כלל מהי אהבה, ולא לדעת מהו שברון לב. הלוואי והכול היה יותר פשוט..אני כולכך מקנא באחרים שיש להם את זה, ולא לתקופה חולפת, שיש להם באמת אהבה. אולי לא ידעתי באמת מהי אהבה- אלא רק תחושה דומה לה

 

[chenby]

לא השאלה שלי היתה אחרת.

המציאות היא שהיא עזבה. המחשבה שמביאה עמה את המועקה - היא לא היתה צריכה לעזוב אותי או לצורך העניין - תמיד אני מתרסק אני שואלת, איך היה נראה היום שלך, או החיים שלך בכלל - מי היית אם לא היתה לך את המחשבה הזו? בכל מקרה, לשאלתך - לא, לא באנו לעולם כדי לסבול, באנו כדי להנות מהטוב שיש לעולם להציע לנו ולעבור את השיעורים שלנו ולתקן שיעורים מגלגולים קודמים (לפי האמונות שלי כמובן) ישנם אנשים שעוברים את כל החיים שלהם בסבל ישנם אנשים שעוברים את אותה התמודדות של אותם אלו שחיים כל חייהם בסבל, ועוברים את כל החיים באושר. סטייט אוף מיינד הוא תמיד בחירה. הפרשנות שלי למציאות היא תמיד בחירה, מחשבה תמיד תבוא לפני רגש (הרי אם אני אקלל אותך בסינית לא תעלב - כי לא תדע לפרש את מה שאני אומרת - בעיקר אם זה יאמר עם חיוך.. כלומר אנחנו מערכות פרשנות מהלכות.) העניין הוא שזה נעשה כל כך מהר וכל כך אוטומטי - גירוי - פרשנות - מועקה.. גירוי - פרשנות - כעס הגירוי - הוא לעולם לא בשליטתי כי לעולם אין לי דרך לשלוט במה אחרים יגידו\ יעשו\יבחרו - הם יש להם את הבחירה שלהם, הדבר היחיד שיש לי שליטה עליו - הוא איך אני בוחרת לפרש את אותו גירוי. כשאנחנו חתכתי את הקשר שהתחלתי לפני חודשיים ביום ראשון האחרון, היה לי ברור שמה שלא התאים לי בימים שקדמו לפרידה, הם פרשנות שלי. יחד עם זה, שמתי לב שהדרך היחידה שבה אני מבסוטה וצוחקת - זה כשהוא לא במחשבות שלי, כלומר שכשאני חושבת עליו, אני נהיית עצובה, ואז הבנתי שאני חייבת לעשות שינוי. הוא- הוא - אין לי מה לעשות עם זה. אני כן יכולה לבחור את התגובה שלי. אני בחרתי לא להתעלם מזה שהרגשתי טוב רק כשלא חשבתי עליו - כי אני רוצה אם לחשוב עליו, אז לחייך מזה ולא להעצב. ופתחתי את הנושא וגיליתי ששנינו הולכים לכיוונים שונים בכלל. והוא מראש ראה אחרת את החודשיים האלו - וידעתי להגיד לו (מה זה בסבבה) שזה לא מה שאני מחפשת. וידעתי ללכת משם כדי למצוא את מה שאני רוצה. אני בת 31, רוב חיי רציתי יותר את אלו שהיו איתי, אז מה? האם זה מעיד עליי משהו? האם זה אמת? או שרק אני חושבת ככה? ואולי בכלל לא רציתי אותם אלא רציתי אהבה והשלכתי את זה עליהם? מכיוון שאני יודעת מה היכולות שלי, מכיוון שאני יודעת מה אני רוצה לעצמי, מכיוון שאני יודעת למה אני ראויה - לשם אני מכוונת. כך שה"עוד אכזבה" הזו שהיתה לי ביום ראשון - באה לי כהקלה מדהימה. כי אני חשובה לעצמי להשיג את מה שאני באמת רוצה ולא להתפשר על משהו שלא באמת מתאים לי. מתוך האהבה העצמית הזו - מתוך המקום שאני חשובה לעצמי - אני גאה בעצמי על הצעד הזה, ואני הרבה יותר פתוחה מכוונת ומוכנה לקבל את מה שאני באמת רוצה. וזה הכי פשוט שיש. אתה כל כך רוצה לאהוב - מעולה. תלמד למשוך את זה אליך - וזה קורה כשאנחנו מוקירים את מה שיש ומכוונים קדימה - במקום להתבאס על דברים שכבר קרו ואין לנו דרך לשנות ממילא.

 

[סתם חסר שם]

קודם כל

באמת תודה על ההתייחסות שלך לפנייה שלי, אני מאוד מהעריך את זה. אני מניח שאם לא היה בי את המחשבה הזו, אז כנראה העולם היה נראה אחרת לגמרי. לא הייתי כה סובל, הרבה פחות מחשבות, פחות ספקולציות ודאגות לגבי מה, איך למה וכו'. ובטח גם לא היה בי את הרצון ליצור איתה קשר, או לנסות להגיע ללב שלה. להראות לה כמה הסבל הוא גדול, ואפשר לומר שהייתי מקבל זאת באופן די נורמטיבי וטבעי, כאל פרידה שהיא חלק אינטגרלי מהחיים. שאני לא אשם על החלטות שהן לא בידיי. אולי לא הייתי חש תקוע בחיים בשעה שכולם ממשיכים..לא הייתי מתפטר מהעבודה, והכוחות היו מצטברים מחדש אחרי זמן קצר של הבנה, דפוסי ההתנהגות לא היו משתנים, והדיכאון לא היה גורם מכריע, ולא היה נכנע לעצב, לכאב. אז המציאות עזבה, הלכה..ואולי גם המועקה, עוצמתה לא הייתה כה מורגשת. אמרתי לעצמי שאם לא היה בי את תחושת המועקה הזאת, אז בהרבה יותר קל להתמודד, לא לחשוש יותר מידי, לא לפחד להיזכר, לחזור למקומות, לשגרה. אולי גם הסינמטמנטליות שבי הייתה מתפוגגת לאיטה אז אם זה רק בחשיבה שלי, אך באמת אני יכול למתן את התחושה המועקתית הזאת. בתור אדם שבעברו היה בטיפול כזה או אחר, תוך נבירה מעמיקה בעבר, לגילוי תשובות פתוחות, שיסבירו את הכעס, החרדה, הפחד, מלבד הבנה של מי אתה, ולמה אתה כזה, זה לא משהו שבאמת יכול לבוא ולשנות את החשיבה. אני לא רוצה להמשיך לסבול, זה בכלל לא כיף, אני מנסה כולכך לעשות לעצמי אהבה קשוחה, פסיכולוגיה הפוכה, אך זה לא עוזר, מנסה להתעלם, לחשוב על דברים אחרים, לחשוב על אקסיות אחרות, כל דבר, אבל תמיד כל מילה, משפט תנודה מזכירים לי אותה, וזה הסינטמנטליות- מועקה. איך באמת אפשר לשנות קצת את הזווית, לכיוון חיובי, איך לחשוב שכן יגיע משהו טוב, שכן החיים רצופים ומלאים בדברים מתוקים, לצד המרים זוהי גם האמונה שלי, טוב ורע, 2 גורמים שחייבים את קיומו של השני, על מנת שהיחיד יכול להתקיים, מלחמה שלום, מחלה הבראה וכו' וכו'. כלומר בלי רע לא יכול להתקיים הטוב, ובלי טוב לא יכול להתקיים הרע. אז שוב זה מחזיר אותי לשאלה, איך אפשר לקדם את בואו של הטוב? ואת צודקת, הגירוי לרוב הוא לא בשליטתנו, דברים שנאמרים. אני שואל שאלות די קשות..שלא תמיד יש מענה.. אז איך בעצם אפשר לקחת את הפרשנות למקום טוב יותר. פשוט להגיד לעצמי, טוב זה נגמר, המציאות שפקדה אותך הלכה, היא החליטה זאת, ניסית לעשות הכול על מנת למנוע את זה, אז למה לך לסבול, זוהי לא החלטה שלך, נתת מעצמך, ואולי היא לא שווה או לא מתאימה למה שאני מחפש, צריך. אז בעצם כשאת לא חשבת עליו יכלת להיות יותר את עצמך, אני מנסה כולכך להוציא את המחשבות, כמו שכתבתי מקודם אך היא תמיד מוצאת דרך לחזור, ואם היא לא במחשבה, אז היא בתחושת המועקה. את די מתארת את רוב האהבות שלי, כלומר אני זה שתמיד רציתי, ואולי אהבתי יותר מאשר אהבו אותי, אז אולי זה באמת לא אמיתי, אולי הכול זה הכנה למשהו אחר שיבוא בהמשך. האמת שכבר הסתבכתי עם עצמי, נתת לי כמה נקודות למחשבה..אבל זה נראה כולכך קשה, לבוא ולשנות חשיבה. ואני מאוד רוצה לאוהב, מאוד. תמיד זה נמשך אלי, הפעם לא התחלתי עם בחורה, תמיד זה קרה, אין לי הסבר לזה.

 

[chenby]

שאלת שאלה מעולה!!

אז איך בעצם אפשר לקחת את הפרשנות למקום טוב יותר קודם כל כתבת : אני מניח שאם לא היה בי את המחשבה הזו, אז כנראה העולם היה נראה אחרת לגמרי. לא הייתי כה סובל, הרבה פחות מחשבות, פחות ספקולציות ודאגות לגבי מה, איך למה וכו'. ובטח גם לא היה בי את הרצון ליצור איתה קשר, או לנסות להגיע ללב שלה. להראות לה כמה הסבל הוא גדול, ואפשר לומר שהייתי מקבל זאת באופן די נורמטיבי וטבעי, כאל פרידה שהיא חלק אינטגרלי מהחיים. שאני לא אשם על החלטות שהן לא בידיי. אולי לא הייתי חש תקוע בחיים בשעה שכולם ממשיכים..לא הייתי מתפטר מהעבודה, והכוחות היו מצטברים מחדש אחרי זמן קצר של הבנה, דפוסי ההתנהגות לא היו משתנים, והדיכאון לא היה גורם מכריע, ולא היה נכנע לעצב, לכאב. כלומר - שעם המחשבה אתה סובל ועם מועקה ודכאון ובלי המחשבה - אתה טבעי ונורמטיבי וחלק אינטגרלי מהחיים, הכוחות שלך מצטברים.. כלומר שלא היא הבעיה - אלא שאתה מאמין למחשבה. כשאתה מנסה לחשוב על אקסיות אחרות - אתה סובל - למה? כי גם הן לא ממש נותנות לך הרגשה טובה, זה לא מה שעוזר לך להתגבר - זה לא מה שאפקטיבי לך. מה כן? ביירון קייטי קוראת לזה היפוכים. למשל המשפט - היא לא היתה צריכה לעזוב אותי (שכבר הבנו שכשאתה נצמד למחשבה אתה סובל, כשאתה לא נצמד אליה- אתה סבבה) עכשיו נותר להפוך אותה. ויש כמה היפוכים - העבודה היא - למצא בכך משפט שהפכנו - למה הוא יכול להיות אמת באותה מידה כמו המחשבה המקורית (למצוא לפחות דוגמא או 2 ל- למה ההיפוך יכול להיות נכון באותה מידה- ופה התפקיד שלך למצוא לי דוגמאות. 1)היא כן היתה צריכה לעזוב אותי (דוגמא אחת ללמה זה אמת - כי זו המציאות... קודם כל. ) 2)אני לא הייתי צריך לעזוב אותי (כשאתה חווה מחדש כל פעם את הפרידה והמועקה - כל פעם מחדש אתה נפרד מעצמך -לכן המועקה. כי זה לא שהיא עזבה שכואב- זה שאתה לא נמצא שם. אתה עסוק בה ולא בך, אתה עסוק בפרידה ולא בלהיות איתך... ) 3)אני לא הייתי צריך לעזוב אותה (פה אתה מוזמן לתת דוגמא איפה אתה עזבת אותה - וכמו שאמרתי - התשובות לא עולות מיד, תן למשפט הזה לחלחל ותראה איפה זה נכון) כמו שאמרתי - תקרא את הספר. אם אתה רוצה להתחיל לעיין בו עכשיו אז תיכנס ללינק הזה: http://www.thefreedomtobe.net/doc/LovingWhatIs-little_book.pdf ובנוסף יש עוד ספר מדהים שאני ממליצה לך עליו - שגם עובד מדהים בשחרור מועקות דרך עבודה - כוחם המדהים של רגשות - של אסתר וג'רי היקס.

 

[פרפרי אהבה]

ברוך הבא אלינו לפורום ../images/Emo24.gif../images/Emo140.gif

ראשית, אציין שאהבתי מאוד את סגנון הכתיבה שלך, מאוד נעים וקריא-לא דבר מובן מאליו בימינו

. בקשר להודעה שלך, הייתי במקום הזה כל כך הרבה פעמים והרגשתי בדיוק כמוך ועוד בגילאים צעירים יותר, ממש התייאשתי והייתי על סף להפוך להיות נזירה

מרוב שהייתי מתוסכלת שכל הבחורים שהכרתי התגלו כמשהו אחר לגמרי ממה שחשבתי, או שלא הלך בקשרים אבל בסוף כשהחלטתי לא לרדוף אחרי האהבה ולתת לזה לקרות כשזה יקרה-זה אכן קרה והאמת-זה היה שווה את כל הדרך הארוכה והמייגעת, וזה לא אומר שכל החיים שלי עכשיו הם אושר ועושר

, אבל כן השתניתי מאוד לטובה, וטוב לי בחיים וזה לא בגלל שיש לי זוגיות אלא בגלל שיש לי בנזוג אוהב ואיכפתי

. בקיצור, היה שווה לחכות ולעבור דרך ארוכה כדי להגיע עד פה. מה שבטוח-נשמע שאותה בחורה לא שווה בכלל את מה שאתה יכול ורוצה להעניק לה ומי שתהיה איתך-תזכה בנכס יקר.

 

[סתם חסר שם]

תודה..

אני לא יודע מה יותר נורא, הפחד לגלות שאולי היא לא זאת שאני אחייה איתה, ונזדקן יחדו, או לגלות שלא תבוא אחרת... ואיך אוכל להאמין שזה באמת יקרה, כך או כך...הלב לא יעמוד בעוד התמוטטות כזו. ברגע אחד הכל נעלם, ואין מוצא מכל הבוץ. והאור בקצה המנהרה מזמן כבה. עברתי כה הרבה אכזבות, פגיעות, מועדון הלבבות המרוסקים! זה מייאש, ואין מילים לתאר את התסכול. אני אדם שמאוד אוהב להיות במערכת יחסיים, אני לא מסתכל לעבר נשים כאל אוביקט כולשהו, או מושא כבישה, להפך ויש בי המון המון מה לתרום, ואני אדם חזק, ודומיננטי. מעבר לכל הבעיות הנפשיות שלי, עמוק בפנים, בתור יער אפל יש בקתה קטנה, שם חבוי האושר, והיכולת שלי לגרום לאחר להיות מאושר. ואין את היד החזקה שתמשוך מן התהום. ויותר מכל מעצם הטבע שלי לתת, לחוות, לראות ולהיראות..אני כמהה לקשר, לקשר רציני למשהו שיכול להתפתח למשהו עוד יותר רציני מהנקודה שבה אני עומד, אבל זה לא קורה...אני מגיש את הלב ומקבל אותו מרוסק לחתיכות קטנות, וכל חתיכה צפה במרחב ימי פתוח, נסחפים בכל גל, עד שכבר לא נותר דבר אומרים שזה רק הכנה "לדבר האמיתי" שיבוא, אבל למה לעבור כולכך הרבה ייגון ויסוריים? למה אני זה שסובל כל הזמן, זה כבר פאקינג לא מגיע לי! טוב תבכה יום, תבכה יומיים, תבכה חודש, אבל פאק כמה אפשר. אני לא ילד קטן, לא כיף להיות כך. כל הסיפור עם הבחורה כולכך מורכב, היא בילבלה אותי כולכך- מצד אחד א, מצד שני ב'. ומי זה שיושב בוכה, אוכל את הלב, וכל פאקינג סנטימטר של תזוזה, מזכיר אותה לאור כל מה שקרה בנינו, כן היא לא שווה, אבל אני חיי בסוג של אגדה, אני ידוע שהחיים לא מורכבים, מפייות, נסיכות ונסיכים, וצפרדע מכוער המחכה לנשיקה. יש בי מידה של תמימות, אבל אני עדיין הגיוני בחשיבה שלי- מנסה לפחות. מעולם לא רדפתי אחר אהבה, אכשהו זה תמיד קרה, ועברו הרבה, אולי כבר פיספסתי את ההזדמנויות שכביכול אלוהים נותן.