שלום
כבר כתבתי פה בעבר ועכשיו אני מרגישה במצוקה גדולה וצריכה תמיכה. אני לומדת בכיתה יא' בתיכון שאני לא יכולה כבר לסבול. מעולם לא אהבתי את התיכון שלי ואני מרגישה שאני לא שייכת לשם. התיכון הזה לא מתאים לי. נורא רציתי ללכת למגמת קולנוע אבל בסוף בחרתי במגמה עיונית בתיכון שהוא יותר קרוב לבית מסיבות סתמיות לגמרי. כרגע אני פשוט מרגישה פספוס גדול. אני מרגישה שאם הייתי הולכת למגמה שרציתי הייתי יכולה להיות מקובלת יותר שמחה יותר עם יותר ביטחון עצמי ומאיזושהי סיבה אני חושבת שהורי היו גאים בי יותר. אני נורא חסרת ביטחון מעולם לא הייתה לי עב' רצינית אני משתעממת נורא בתיכון ואני יודעת שיש לי את כל הפוטנציאל שבעולם ובגלל עצלות של רגע אני לעולם לא אוכל לדעת מה הייתי יכולה להשיג אם הייתי הולכת למגמת קולנוע בתיכון האחר. אני כבר מיואשת לגמרי, למרות שאני פעילה אחה"צ אני לא מרגישה שאני חיה את החיים שאני רוצה וצריכה לחיות ואני לא יכולה לעשות שום דבר בקשר לזה. לפעמים קורה שאני בוכה על זה מרוב יאוש כעס ואכזבה. אני מרגישה שאני לא יכולה יותר, אני רוצה לעשות משהו כדי לשפר את זה. התיכון אמורה להיות תקופה של בילויים פרוייקטים מעניינים צחוקים ואין לי שום דבר מזה. אני יכולה להגיד שאני מרגישה אפילו פחות מוצלחת מאחיות שלי ששתיהן היו במגמות שעניינו אותן וחוו את גיל ההתבגרות ותק' התיכון כמו שצריך. תחושת הפספוס כבר מייאשת אותי לגמרי...
כבר כתבתי פה בעבר ועכשיו אני מרגישה במצוקה גדולה וצריכה תמיכה. אני לומדת בכיתה יא' בתיכון שאני לא יכולה כבר לסבול. מעולם לא אהבתי את התיכון שלי ואני מרגישה שאני לא שייכת לשם. התיכון הזה לא מתאים לי. נורא רציתי ללכת למגמת קולנוע אבל בסוף בחרתי במגמה עיונית בתיכון שהוא יותר קרוב לבית מסיבות סתמיות לגמרי. כרגע אני פשוט מרגישה פספוס גדול. אני מרגישה שאם הייתי הולכת למגמה שרציתי הייתי יכולה להיות מקובלת יותר שמחה יותר עם יותר ביטחון עצמי ומאיזושהי סיבה אני חושבת שהורי היו גאים בי יותר. אני נורא חסרת ביטחון מעולם לא הייתה לי עב' רצינית אני משתעממת נורא בתיכון ואני יודעת שיש לי את כל הפוטנציאל שבעולם ובגלל עצלות של רגע אני לעולם לא אוכל לדעת מה הייתי יכולה להשיג אם הייתי הולכת למגמת קולנוע בתיכון האחר. אני כבר מיואשת לגמרי, למרות שאני פעילה אחה"צ אני לא מרגישה שאני חיה את החיים שאני רוצה וצריכה לחיות ואני לא יכולה לעשות שום דבר בקשר לזה. לפעמים קורה שאני בוכה על זה מרוב יאוש כעס ואכזבה. אני מרגישה שאני לא יכולה יותר, אני רוצה לעשות משהו כדי לשפר את זה. התיכון אמורה להיות תקופה של בילויים פרוייקטים מעניינים צחוקים ואין לי שום דבר מזה. אני יכולה להגיד שאני מרגישה אפילו פחות מוצלחת מאחיות שלי ששתיהן היו במגמות שעניינו אותן וחוו את גיל ההתבגרות ותק' התיכון כמו שצריך. תחושת הפספוס כבר מייאשת אותי לגמרי...