שלום

[NSH2]

שלום

כבר כתבתי פה בעבר ועכשיו אני מרגישה במצוקה גדולה וצריכה תמיכה. אני לומדת בכיתה יא' בתיכון שאני לא יכולה כבר לסבול. מעולם לא אהבתי את התיכון שלי ואני מרגישה שאני לא שייכת לשם. התיכון הזה לא מתאים לי. נורא רציתי ללכת למגמת קולנוע אבל בסוף בחרתי במגמה עיונית בתיכון שהוא יותר קרוב לבית מסיבות סתמיות לגמרי. כרגע אני פשוט מרגישה פספוס גדול. אני מרגישה שאם הייתי הולכת למגמה שרציתי הייתי יכולה להיות מקובלת יותר שמחה יותר עם יותר ביטחון עצמי ומאיזושהי סיבה אני חושבת שהורי היו גאים בי יותר. אני נורא חסרת ביטחון מעולם לא הייתה לי עב' רצינית אני משתעממת נורא בתיכון ואני יודעת שיש לי את כל הפוטנציאל שבעולם ובגלל עצלות של רגע אני לעולם לא אוכל לדעת מה הייתי יכולה להשיג אם הייתי הולכת למגמת קולנוע בתיכון האחר. אני כבר מיואשת לגמרי, למרות שאני פעילה אחה"צ אני לא מרגישה שאני חיה את החיים שאני רוצה וצריכה לחיות ואני לא יכולה לעשות שום דבר בקשר לזה. לפעמים קורה שאני בוכה על זה מרוב יאוש כעס ואכזבה. אני מרגישה שאני לא יכולה יותר, אני רוצה לעשות משהו כדי לשפר את זה. התיכון אמורה להיות תקופה של בילויים פרוייקטים מעניינים צחוקים ואין לי שום דבר מזה. אני יכולה להגיד שאני מרגישה אפילו פחות מוצלחת מאחיות שלי ששתיהן היו במגמות שעניינו אותן וחוו את גיל ההתבגרות ותק' התיכון כמו שצריך. תחושת הפספוס כבר מייאשת אותי לגמרי...

 

[פרפרי אהבה]

קל מאוד להאשים את מה שלא עשינו

אבל עדיף, תאמיני לי מניסיון, לא להצטער על חלב שנשפך וכן לנסות למצוא את עצמך בתיכון מבחינה חברתית ולימודית. ואם הקולנוע מעניין אותך, אני יודעת שיש חוגי קולנוע שאפשר ללכת אחרי הצהריים וככה גם תכירי חבר'ה עם תחביב משותף לך.

 

[אופירA]

מצוקה גדולה

פספוס של מגמה בגלל החלטה שלא ברור מדוע התקבלה, זה לא דבר נוח כ"כ, אבל גם לא דבר שאמור לשבור את הנפש באופן שאת מגיבה לכך. התגובה שלך יושבת על קשיים מעבר לפספוס המסוים הזה. ספציפית לבעיה שתיארת, אפשר לבחון אפשרויות לעבור לתיכון אחר באמצע השנה, או לעבור למגמה הרצויה בשנה הבאה (אפילו ללמוד שנתיים - להישאר כיתה - בשביל זה). אבל לא נראה לי שהייאוש שלך נובע מטעות כ"כ פשוטה. כי אם בן אדם לא הסתדר לו המגמה שהוא רצה, אז הוא מוצא מה שנחמד לו במגמה שהוא נמצא בה, ומסתדר עם מה שיש. מוצא פתרונות חלופיים לבעיה של המגמה, כמו שהציעו לך - פעילות חוגית אחה"צ. תחשבי טוב מדוע את כל כך מיואשת, מדוע הורייך יהיו גאים בך יותר אם תהיי במגמה אחרת, מדוע באמת אין לך ביטחון עצמי (מגמה מתאימה עוזרת, אבל לא היא המקור לביטחון עצמי) ומדוע את צריכה להשוות את עצמך לשתי אחיותייך - מאימתי מוצלחות באה בהשוואה זו לזו. את אינך חווה את גיל ההתבגרות בגלל סיבות שמפריעות לך, והמגמה אינה הפיתרון לבעיה שלך. הבעיה שלך בעייתית יותר. הייתי מציעה לך לחשוב על פיתרון של לעזוב את ביה"ס ולהחליף לבי"ס אחר - ולא חשוב לאיזה מגמה. ובוודאי שלא חשוב אם כבר אמצע השנה (ממילא לא למדו במיוחד בשנה הזו...). וכן לנסות להסביר לעצמך מהן באמת בעיותייך החברתיות.

 

[NSH2]

אני פשוט מרגישה...

שהיו לי כמה הזדמנויות עוד בשנה שעברה לעבור למגמה שרציתי כשגם שתי חברות שלי רצו לעבור יחד איתי למגמות אחרות בבצפר שאני רציתי ולא ניצלתי את זה. הייתה לי אפשרות להתקדם בחיים וללמוד משהו שמעניין אותי ולהשקיע בו ואני חושבת שגם די הרסתי לחברותיי את שנות התיכון שזה כבר פרט שולי כי זו הבעיה שלהן. כשאני מסתכלת אחורה על השנה שעברה אני לא אוהבת לראות את מה שאני רואה. שנה של שיעמום של בילויים יבשים עם אנשים שאני לא אוהבת, שני ימי הולדת מעאפנים, אני פשוט מרגישה שהשנה הזאת הייתה בזבוז זמן ואני ידעתי את זה ועדיין לא עשיתי שום דבר בנוגע לזה. אני חושבת על האחיות שלי שאהבו את המגמות שלהן והשקיעו בהן וזה גם פתח להן דלתות חברתיות. אני פשוט מרגישה שהתיכון זה פעם בחיים והרסתי לעצמי לגמרי את האפשרות לפרוץ, להתפתח ולהנות. בכל מקרה אני יודעת שיש עוד הרבה בני נוער במצב שלי לא שזה עוזר אבל כן מנחם טיפה. אני מרגישה שמשעמם לי בתיכון, שאין לי אף רגע של התנתקות נעימה וזה מעצבן אותי. אני מרגישה שיש לי הרבה מה לתרום ואני לא תורמת. אם הייתי יכולה לעבור למקום אחר הייתי עושה את זה מיד. אבל כבר אין לי אומץ...

 

[NSH2]

אני רוצה לפרוץ זה הכל...

 

[NSH2]

אני נערה מאד אופטימית בד"כ

ובזמן האחרון המצב שלי מאד לא טוב. אפילו שאני נמצאת עם אנשים שאני אוהבת אני תמיד חושבת שאני רוצה שזה יהיה אחרת. זתומרת לא מבחינת אנשים אלא מבחינת התחושה האישית שלי. אני מרגישה לא מרוצה באופן כללי והלוואי והייתי יכולה לשים את האצבע על הגורם ועל הפיתרון. כרגע נמאס לי להיות אופטימית.

 

[NSH2]

כנראה שאני מתחרפנת

גם כי אני תמיד שומעת סיפורים על איך אחיות שלי עשו הרבה דברים שהיו ייחודיים להן וזרחו איתם, אחותי ניגנה בגיטרה, אחותי השנייה למדה תיאטרון וכתבה לעיתון ולי אין שום דבר כזה. אני גם מנגנת על גיטרה אבל מרגישה שזו לא אני, מעולם לא עשיתי משהו שבאמת אפיין אותי. אני מרגישה שהרסתי לעצמי. כנראה שאני חושבת שאם הייתי הולכת למגמת קולנוע אז הייתי זורחת בקולנוע מה שלא בטוח נכון ואז היה למשפחה שלי מה לזכור מתקופת היותי בתיכון, כי הם היו באים לראות ערבי מגמה שלי וכד'. אבל אולי לא הייתי מרוצה במגמה, זה לא משנה כי לפחות הייתי מנסה. אני פשוט חשבתי טוב אני אשאר איפה שאני והשאר כבר יסתדר ולא קלטתי שזה בכלל לא מסתדר.אני יודעת שאני בחורה מגניבה עם פוטנציאל כי אמא שלי תמיד מזכירה לי את זה והיא יודעת שלא טוב לי ושאני לא מרוצה אבל גם היא לא יכולה להוציא אותי מהמצב הזה, היציאה מהמצב הזה היא בידיי בלבד. אני פשוט מרגישה שזה לא הולך להיות טוב יותר... אני מתחרפנת כבר ולא יכולה יותר.

 

[מ ר נ פ ש]

עושה רושם ש...

(א) את במצוקה רגשית לא רק בגלל התיכון - למרות שמה שקרה לך עם התיכון הוא מעצבן ומתסכל מאוד גם בפני עצמו; (ב) האווירה שבה גדלת לא איפשרה לך לממש את עצמך - ולכן התסכול שלך עכשיו, כשזה שוב קורה לך, הוא מובן לגמרי; (ג) מאוד חשוב לך מה המשפחה חושבת עלייך. זה טבעי אבל תזכרי שאת לא חיה בשבילם ואת לא חייבת לרַצות אותם; (ד) את מפחדת להביע כעס ולכן הוא מצטבר לך בתוך הגוף ומשגע אותך.

 

[NSH2]

ובכן

בקשר לב' וג' אני חושבת שאת טועה כי איפה שגדלתי נתנו לי את כל התמיכה שבעולם אני חושבת שאני מתוסכלת כי בסופו של דבר אני זו שמנעה מעצמי הזדמנות ליהנות ולחוות והסתפקתי במועט למרות כל התמיכה שקיבלתי. בקשר לד' בזמן האחרון אני הכי מבטאת את התסכול שלי בעולם. יותר מאי פעם

 

[NSH2]

יכול להיות ש

אני צריכה ללכת לפסיכולוג? קשה לי לשאול את זה כי לא חשבתי שבגיל 17 אני אחשוב ללכת לפסיכולוג אבל נראה לי שהמצוקה הרגשית שלי היא יותר מצוקתית ממה שחשבתי.

 

[NSH2]

כי

מאז שחזרנו מהשביתה בתיכונים אני מרגישה יאוש גדול וכן ניסיתי לעבור בית ספר וכן הלכתי ובדקתי אבל בסוף החלטתי שלא, כי טוב, נשארה רק עוד שנה... אבל אני פשוט לא יכולה יותר. שלא תבינו לא נכון אני לא רוצה למות אבל אני גם רוצה שהתחושה הזאת תעלם. מעולם לא הרגשתי מצוקה כמו שאני מרגישה עכשיו. מצוקה שגורמת לי פשוט לא לרצות לעשות כלום. אני מרגישה שאני נסחבת בבועה של שיעמום.כבר שנה וחצי שזה ככה ואני כל כך מסוגלת ליותר. אפילו החברים לא עוזרים לי

 

[NSH2]

העניין הוא ש

אני כן מרגישה פספוס עכשיו על המגמה שלא הלכתי אליה והעניין הוא אפילו לא חברתי כל כך הוא רק ענייני ובנושא הזה אין לי מה לעשות. נראה לי שאני חושבת על אחיות שלי כי הן כן היו במגמות שעניינו אותן ואחת מהן ממש נלחמה כדי להיכנס למגמה שהיא רצתה ויש לה מזה זכרונות מאד טובים. לכן אני מרגישה נחותה כי לא היה לי את האומץ והמוטיבציה להילחם על מה שרציתי. אני יודעת שאין טעם להצטער אבל הייתי רוצה למצוא משהו שיגרום לי להרגיש שלמה עם עצמי שוב... חוץ מזה אני מרגישה שדפקתי לעצמי את התקופה של התיכון כמו שכבר כתבתי פה ואם הייתי יכולה הייתי עושה משהו עם זה עכשיו ומיד אבל אני לא חושבת שזה כבר לעניין לעבור ואני יודעת שאם לא היה את הקטע של השיעמום והפספוס לא הייתי מבואסת כל כך עכשיו

 

[NSH2]

אני לא מאמינה

שיש משהו שיכול לגרום לי להרגיש בסדר עכשיו

 

[נסיכת הכוכב]

את צריכה לקבל את עצמך

להתחיל לאהוב את עצמך כמו שאת ולהביןשלךא תמיד אנו עושים מה שרוצים לפעמים אנחנו מתפשרים עם החיים הנה אני נורא רציתי להיות רופאה , בכתה י עברתי ניתוח אפנדיציט שלא בדיוק הצליח ויצר לי זיהום בחלל הבטן חצי שנה טיילתי בין הבית לביחת הבחולים , הפסדתי חומר ולא יכולתי להמשיך במגמה הזו הלכתי ללמוד שוחרות אלקטרוניקה ובגיל 17 וחצי לבשתי כבר מדים לרפואה הגעתי בתור חולה לא כרופאה , התמודדתי עם הסרטן ונצחתי אותו וחזרתי לעבוד בצבא שפרשתי מהצבא לקחתי ספר של רפואה סינית והתחלתי ללמוד לבד , לא כדי לעסוק בזה אלא כי עניין אותי מקווה שזה נתן לך דוגמה שחיים מלאים הפתעות

 

[NSH2]

תודה

אני פשוט חושבת שהחיים שלי היו הכל חוץ ממלאי הפתעות בשנה האחרונה. לא היה לי מאד מסעיר והייתי יכולה לעשות משהו בנידון ואני מנסה לעשות ולמצוא דברים כדי להיות קצת פחות מאוכזבת ומבואסת ואני יודעת שיש דברים גרועים יותר. איך אמא שלי אומרת רע לי למרות שטוב לי

 

[NSH2]

אני חושבת שהבנתי עוד חלק מהבעיה

בחטיבה הייתי תלמידה שקטה שלא בלטה וכשעליתי לתיכון עליתי יחד עם אנשים אחרים מהחטיבה וחשבתי שבתיכון תהיה לי הזדמנות לבלוט ושיכירו אותי יותר וזה לא קרה ואני חושבת שאני מאשימה את העובדה שלא בחרתי מגמה כי מגמה הייתה עוזרת לי לבלוט. בעיני רוחי אני חושבת שרואים אותי כבחורה השקטה והלא מגניבה ולא מקובלת ועוד כל מיני כאלה שזו תדמית שהיא פשוט לא אני ופשוט קשה לי להיפתח אני כותבת הרבה ודי מציפה אני יודעת אבל יש לי הרבה על הלב...

 

[NSH2]

איך אפשר להתגבר

דיברתי עם אמי ארוכות והגענו למסקנה שאני נמצאת באבל על החלטה שלא נלקחה. אני חשה פספוס על כל החוויות שלא חוויתי על כל האנשים שלא הכרתי על תק' ארוכה מאד שלא ישאר ממנה שום זיכרון משמעותי חוץ מזה שלא נהניתי ולא היה כיף. הרי עשיתי הרבה החלטות לא נכונות בחיי הקצרים ואף פעם לא הרגשתי רע כמו שאני מרגישה עכשיו. אני רוצה להתגבר על האבל על התקופה האחרונה מאז שעליתי לתיכון להבין שזה לא נורא כמו שאני חושבת ולמצוא את הדרך לשפר ולהמשיך הלאה. אני לא מאמינה שיש לי את הרצון להמשיך הלאה וכבר הרבה זמן שאני נמצאת במצב הזה. אבל איך להתגבר... אולי אני צריכה לדבר עם איש מקצוע?