שלום ../images/Emo98.gif
חפירות. אף פעם לא הייתי בהופעה של אביתר. זה לא שלא היו הזדמנויות, במיוחד בשנים האחרונות, אבל די מבחירה, לא הלכתי. והפעם חשבתי כן ללכת (בעיקר בגלל לחץ פיזי מתון של חברה כלשהי ומניפולציות רגשיות של "אבל רק את אוהבת מוזיקה איכותית |מתחנף|, בואי איתי!" |סמניפולציהרגשית|). ונראה לי שאני כן אלך, אבל אני מפחדת להתאכזב, ואולי מי שכן היה בהופעות יגיד לי אם אני מגזימה או לא: בשבילי האלבום הראשון של אביתר הוא יצירת מופת, הוא אלבום הבכורה הכי טוב שיצא פה אי פעם, ואחד האלבומים שאני הכי אוהבת, בגלל זה אני גם לא חורשת עליו יותר מדי, כדי שהמשמעות שלו בשבילי לא תישחק וכדי שכל פעם שאני אקשיב לו אני אקבל את הבוקס הזה בבטן, כי כל אחד מהשירים שם מדהים, וכולם ביחד- זה "השלם גדול מסכום חלקיו". אבל אנשים משתנים ומתפתחים (או במקרה זה ספציפית- חוזרים בתשובה) והולכים לכיוונים אחרים. ומה לעשות, אני לא מתחברת לשירי הלל לאלוהים, לדת, ללמצוא את האור, לכל הדברים האלה. איש באמונתו יחיה וכו'. אבל אני מפחדת להתאכזב. אני מפחדת שזה יהיה רוחני מדי בשבילי, או וואטאבר, שאני לא אוכל לזהות שם בכלל את האלבום הראשון, שבו התאהבתי לפני כמה שנים טובות. הקשבתי עכשיו ל"עומד על נייר", שקניתי כבר מזמן אבל די זנחתי אחרי כמה שמיעות, אולי בגלל שהציפיות שלי היו גבוהות מדי, לא יודעת. אני דווקא לא חושבת שהוא גרוע או משהו כזה, אבל אף פעם לא ממש חזרתי אליו או התעמקתי בו. יש בו שירים טובים, אבל זה פחות מתחבר לי ביחד. וכמו שאמרתי, אנשים משתנים והולכים לכיוונים אחרים. ו"טיפה של אור" זה שיר יפה, ואת "מתנות" אני ממש אוהבת וגם את "כה ציפיתי ליום והגיע", ויש עוד כמה- אבל זה לא חזק כמו האלבום הראשון. זה לא גורם לי *להרגיש*. ואולי אני מתפלצנת פה או סתם חופרת, אבל אני ממש מפחדת להתאכזב. כי אף פעם לא שמעתי את "יש לי סיכוי" בהופעה, למרות שהוא היה מושמע אצלי בריפיט במשך תקופות ארוכות, רק כדי להזכיר לי ש-. או את "תתחנני אלי", שאני לא יודעת להסביר מה הוא עושה לי, כי יש דברים שלהסביר במילים סתם יגמד אותם. או את "אבות ובנים", שהשמעתי מעל הקבר של אח שלי שנהרג בלבנון הרבה לפני ששמו אותו בפסקול של בופור, וזה היה יותר חזק מכל דבר שיכולתי אולי להגיד שם, ואנשים שלא שמעו את השיר הזה אף פעם לפני זה, בכו. ואני, בכל פעם שאני שם, רק חושבת "תוותרו כבר ותלכו מפה". הוא אמר פעם שזה בכלל לא שיר על מוות, אבל כל אחד לוקח את זה למקומות שלו. אבל ממה שהבנתי, הוא בכלל כבר לא שר חלק מהשירים האלה- אני מבינה שכבר יש לו אישה וילדים ואת אלוהים והוא לא חש צורך יותר לאחל לאף אחת "אמן תישארי לבד לנצח", אבל אני עוד לא במקום הזה, ואחרי כל פרידה זאת אחלה של דרך להוציא עצבים. ואני מבינה שאקדח הוא שיר פסיכי לגמרי, אבל בגלל זה אני אוהבת אותו. ודווקא בגלל שהאלבום הזה הוא כ"כ מיוחד בשבילי, אני מפחדת להתאכזב, ולגלות שהאיש שיצר אותו השתנה לגמרי, ומעבר לזה שלא יהיו עוד שירים חדשים כמו "תאטרון רוסי", גם את השיר הזה אני לא אשמע לעולם בלייב. אז לא יודעת, אולי עדיף כבר לא ללכת וזהו, ולהישאר עם המשמעות של האלבום הזה והאמן הזה בכלל, בלי ששום דבר יפוצץ לי את הבועה הזאת?!
וסליחה אם זה נשמע תוקפני, אני דווקא לא מאלה שישר 'מצדיקים' את האמן שהם אוהבים... אני פשוט מסתכל הפוך לגמרי על העניין. או יותר נכון אדייק "אבל אנשים משתנים ומתפתחים (או במקרה זה ספציפית- חוזרים בתשובה) והולכים לכיוונים אחרים. ומה לעשות, אני לא מתחברת לשירי הלל לאלוהים, לדת, ללמצוא את האור, לכל הדברים האלה. איש באמונתו יחיה וכו'. אבל אני מפחדת להתאכזב. אני מפחדת שזה יהיה רוחני מדי בשבילי, או וואטאבר, שאני לא אוכל לזהות שם בכלל את האלבום הראשון, שבו התאהבתי לפני כמה שנים טובות. " להגדיר את ה"מקרה הספציפי" הזה כ'חזרה בתשובה' , זה להסתכל על כל ה'שינוי' הזה, במבט טיפוסי וקל של עניינים דתיים ממה שזכור לי אין לו שום שירי "הלל", לשום דת ולשום אלוהים או למצוא את האור יש לו שירים שמבטאים רגש שלו כלפי משהו . רגש של פחד, או רגש של אהבה. וסתם משהו אישי עצוב לי לראות שאנשים סולדים מה 'רוחניות' בעולם הזה.. רוחניות זו מילה גסה.. חבל שאני 90 אחוז רוחני.