שלום

[מבולבלת201]

שלום ../images/Emo53.gif

אני מקווה שזה המקום המתאים לבעייה שלי..ואשמח לקבל את הייעוץ שלכם לפני חודש+ אני והחבר נפרדנו אחרי שנתיים של קשר דיי יציב ואוהב. לאחרונה ההורים שלי התחילו לזרוק לי כל מיני הערות לא נעימות, כמו: "את יותר מדי בשבילו, את יותר יפה ממנו, הוא לא בן אדם יציב מבחינת עבודה/לימודים" ועוד דברים בסגנון.. בהתחלה לא התייחסתי אליהם אבל לאט לאט הנושא חדר לראשי והתחיל להציק לי.. יומיים לפני הפרידה הרגשתי שלא טוב לי, לא טוב לי מה שהסביבה חושבת.. ולא היה לי טוב שאני מתחילה להאמין לזה "בניגוד לרצוני"...כלומר בניגוד לרצון הלב שלי. וכבר הגעתי למצב שאני לא יודעת אם אני אוהבת אותו או לא...אם אני רוצה לחיות איתו או לא.... בהזדמנות הראשונה, בריב הראשון שהיה לנו אחרי שהרגשתי כך... אמרתי לו שלא טוב לי ושאני רוצה שכל זה יגמר.. וזה אכן נגמר! אחרי כמה ימים הרגשתי את הלבד...הרגשתי את חסרונו...את השיחות איתו, את הפגישות איתו... וכשכבר רציתי לחזור הוא טען שגם הוא מבולבל כרגע ושנכון לאותו רגע מעדיף להיות לבד. כמובן שהיה לי קשה לקבל את זה ועברו עליי שבועיים נוראיים מבחינה רגשית. במשך החודש הזה התכתבנו פה ושם כידידים,ולא ממש דיברנו עלינו בקטע של לחזור... ההורים ידעו מזה וכל הזמן אמרו לי שהם מקווים שלא נחזור.. (אני חייבת לציין, שההורים שלי כן אוהבים אותו,פשוט הם חושבים שהוא לא מתאים לי.. זה אמנם נשמע קצת תמוהה ומוזר אבל זו האמת..) בשבוע האחרון הוא התקשר אליי, ויצא שכמעט כל לילה אנחנו מדברים עלינו.. הוא לאט לאט התחיל לרמוז שהוא רוצה שנחזור... עכשיו אני נמצאת במצב נוראי! עד שהצלחתי לצאת מהמצב הרגשי המדוכא שהייתי בו הוא פתאום רוצה שנחזור להיות יחד... ועכשיו אני במצב שאני רוצה לחזור אליו אבל חוששת שההורים שלי צודקים ואיפשהו אני גם חוששת לאכזב אותם... מה לדעתכם אני צריכה לעשות?

 

[יעל717]

מניסיוני,בדרך כלל ההורים צודקים.

את לא יכולה בשלב זה להיות אוביקטיבית לגביו ולכן לא רואה המון תכונות שיגרמו לבעיות בעתיד.לעומתך , ההורים שלך הם בעלי ניסיון רב בחיים ורוצים רק טוב בשבילך ורואים את המצב מהצד שזו נקודת תצפית מצויינת וכמו שאת אמרת בעצמך- אין להם שום דבר אישי נגדו.אז כנראה שהם צודקים ועדיף לך באמת לעזוב אותו. את החסרת ,דרך אגב,הרבה פרטים:בני כמה אתם,מה בדיוק הנקודות שהורים לך מדברים עליהן?

 

[czar]

??? ../images/Emo31.gif

אולי הורים צודקים.....אבל מאיפה הנסיון שהורים בדכ צודקים? כמה שנים צברת את זה?

 

[מריוס זכריה]

עליך לבחור בין הוריך לבין הבחור

אם תבחרי בבחור, יהיה מתח מתמיד עם הוריך, שלא יבינו איך פתאום הילדה מרדה בהם. אבל, תהיה לך זוגיות - איתו, או עם אחר, אבל זה יהיה רק לפי בחירתך. לכן יש לך סיכוי לזוגיות טובה. אם תבחרי בהוריך, יהיה לך שקט איתם, המצפון יהיה רגוע, תהיי ילדה טובה שמכירה בזה שהוריה יודעים יותר טוב, את תתחתני בסוף עם הבחור שהם יבחרו בו, ותמיד תחיי את חייך בתחושת פיספוס. המשמעות היותר עמוקה של בחירה זו היא: בחירה בין תלות לעצמאות. --- יש כמובן אפשרות שלא תבחרי כלום, כלומר תשאירי מבחינה פסיכולוגית את המצב על כנו. אם אכן לא תבחרי, תקבלי את הרע בין שני העולמות: או שתחזרי לבחור, מבלי להשתחרר מ"עזרת" הוריך, ואז פשוט תחזרי לאיפה שהיית לפני חודש. הוריך עדיין יהיו נגדו, ואחרי זמן מה שוב הלחץ ישפיע עליך ושוב תיפרדי ממנו., וחוזר חלילה, שוב פעם כאבים, וכו'. אם לא תחזרי אליו, תשארי קרועה מבפנים, וכל החיים ישאר הספק (המוצדק) שמא פיספסת אותו - כי גם לא ויתרת עליו וגם לא הלכת עליו. מכאן יוצא שאם לא תבחרי, תפסידי מכאן ומכאן. ובמוקדם או במאוחר תאלצי לבחור, אבל אם זה יקרה בעוד 10-20 שנה זה יהיה מאוד עצוב. לכן אני אומר: תבחרי כבר עכשיו.

 

[felka]

אני חושב שזה

זה תלוי מאוד איך הבחורה ממקמת את ההורים בחיים שלה. לדעתי דברים יכולים להשתנות. הורים יכולים להבין שאין להם מקום בבחירה ולאוהב את הבן זוג.

 

[מריוס זכריה]

ואיך בדיוק הם יבינו את זה?

הרי העובדה שהם כל כך מתערבים מראה שזו גישתם לעניין. שהם לא הפנימו את הפסוק "ועל כן עזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", שדרך אגב, חל על שני המינים. הם מאלו שלא מוכנים לשחרר את הילדה הקטנה, שלא סומכים עליה בבחירות שלה, ולא מוכנים לתת לה ללמוד מטעויות. אז איך פתאום הם יבינו? שוב חוזר עניין מרד גיל ההתבגרות, שהוא שלב הכרחי בהתפתחות תקינה של אדם בוגר, בו המתבגגר מתחיל לשים גבולות להורים שלו, מתבדל מהם, מורד בהם, על מנת ליצור לו זהות עצמאית. להורים קשה לקבל שהילד הקטן שלהם הופך לאדם עצמאי, אבל אם יש להם תובנה רגשית בריאה, הם מבינים בסוף שזה טוב בשבילו. אבל אם מסיבותיהם הם הם מקובעים, או נאורוטיים, או שכמו הרבה הורים, חיים את חייהם באמצעות הילדים - אז הם לא יאפשרו את המרד, ואם הילד/ה לא סופר-חזק, הוא ישאר שפוט של ההורים. על ההורים הללו נאמר המשפט: "מה ההבדל בין אמסטף לאמא פולניה? שהאמסטף בסוף משחרר את הקורבן", והרי אמא פולניה היא לא עניין של עדה. אז אני לא הייתי בונה על זה שהם ישחררו.

 

[felka]

התאמת ציפיות?

אמא, אבא אני אוהבת אתכם. אם זאת אלו החיים שלי. אני מבקשת שתקבלו אותי כמו שאני עם בחירות שלי בזוגיות ותתמכו בי בלי לשפוט. כמו כן יש כלל ידוע ביחסם בין הורים לילדים בנושא בחירות: התערבות והתנגדות של הורים ביחסים לרוב רק מחזק את הקשר שהורים כל כך לא רוצים. הדבר הטוב ביותר זה לקבל ולהרפות.

 

[מריוס זכריה]

שווה לנסות, אבל לא הייתי בונה על זה יותר מדי

ודרך אגב, היא בכלל לא רואה בעיה בהתערבותם. זה רק אנחנו בפורום שרואים בזה בעיה. היא בכלל חושבת עדיין שזה לעניין.

 

[יעל717]

אולי הבחור באמת לא מתאים לה?

היא לא מסרה שום פרטים על כך למה באמת ההורים נגדו,כך שיכול להיות שהם לא צודקים אבל יכול להיות שכן והם בדיוק הצילו אותה מטעות חייה. הורים הם לא אויב,הם לא רוצים רע לילדה שלהם,הם אוהבים אותה,הם מכירים אותה אז אולי יש סיכוי שהם צודקים?

 

[מריוס זכריה]

מה בכלל פרוש המשפט "הם צודקים"?

בואי נתחיל מהמשפט יחיד בו היא מתארת את מערכת היחסים: "לפני חודש+ אני והחבר נפרדנו אחרי שנתיים של קשר דיי יציב ואוהב." מה יש לנו פה? "שנתיים" - לא פרק קצר. זמן שאפשר להכיר מישהו לעומק. "קשר די יציב ואוהב" - נשמע לא רע, לקשר של שנתיים. והכי חשוב, מה שלא כתוב: אין לה שום מילת ביקורת לומר עליו! כלום לא מפריע לה - חוץ ממה שההורים כותבים. עכשיו בואי נחשוב, מה פירוש "הם צודקים"? האם מישהו יודע מה צופן העתיד? ובכלל, מה הוא קשר "נכון", ומה לא? מי קובע? לאחד קשר נכון זה אמון, קירבה וחברות. לאחר זה בניית משפחה בורגנית למופת, וילה, ושתי מכוניות. לאחר זה סקס מעולה ומישהו לריב איתו. לאחר זה מישהו שהפוך מההורים, שיש לו תכונות שנורא חסרות לו עצמו. אז מי קובע? לא הכי נכון להשאיר לבת לקבוע מה נכון בשבילה? מה, ההורים ישנו איתו במיטה? ואם יגיע בחור "נכון", עם מקצוע ועתיד, או עם אופי שההורים אוהבים, ולה יהיה אפור ועצוב? אז כשילדה בת חמש בוחרת חוג - ריקוד או מחשבים - אולי אפשר לומר שההורים "צודקים". אבל אחרי גיל עשרים? הרעיון ש"ההורים צודקים" מנסה להציג את ה"בעיה" כשאלה אוביקטיבית שיש לה תשובה (בסוף הספר, במהופך). אבל החיים היו תמיד, ונשארים גם היום, חידה ומיסתורין. המהות של להיות חי, היא לחוות את הדברים בעצמך, ולא מתוך זרועותיהם החמות של ההורים. אבל תקשיבי, זו רק השקפת העולם שלי, ואינני טוען שהיא נכונה יותר משל מישהו אחר. כלומר, אני מראש מוותר על הטענה ש"אני צודק".

 

[יעל717]

אני חושבת שדעת ההורים חשובה לקשר זוגי.

ולמה אתה חושב שיהיה לה אפור ועצוב עם בחור עם מקצוע,עתיד ואופי טוב? אולי דווקא היא תתאהב בו ויהיה לה שמח וטוב? "קשר אוהב ויציב" זה מושג יחסי מאוד,כמו שאמרת-כל אחד מבין את זה אחרת:כבר קראנו פה בפרום שבחורות מגדירות כך קשר עם בן זוג מתעלל ומשפיל ותלויות בו כל כך שממש לא מתארות חייהן בלעדיו. הורים ,לעומת זאת לא תלויים בבחור,לא מסונוורים מאהבה וסקס ויכולים לתת דעה אמיתית עליו וגם מתוך הרבה ניסיון חיים.אני שמעתי אין ספור פעמים מחברים שלי ומקרובי משפחה את המשפט:"חבל שלא הקשבתי להוריי בזמנו". ולא שמעתי אף פעם:"חבל שהקשבתי להורים". אני חושבת שלהורים יש זכות מלאה לדאוג לשלומם של ילדיהם בכל תחומי החיים,וגם לתת עצות בקשר לבחירת בן זוג.כבר ראינו המון נישואין שהתחילו מאהבה ענקית ונגמרו על מדרגות הרבנות עם שנאה גדולה,כך שלא רק אהבה צריך לקחת בחשבון.ןאני לא אומרת שצריך להתחתן בלי אהבה,ממש לא ,אני אומרת -להתחתן עם אהבה ועוד עם כמה דברים חשובים:אדם שיודע לכבד ולהיות חבר טוב,לפרגן ולהעריך,אדם שיקח את בת זוגתו קדימה וידאג לה ולא אחד שימשוך אותה לתהום ביחד איתו.בחורה צעירה ,חסרת ניסיון רואה רק אהבה,מסוחררת מסקס וכו',מאיפה לה לקחת בחשבון את כל השאר? וכאן לדעתי ,תפקיד ההורים להסביר לה ולכוון אותה.ברור שהם לא יכולים להכריח אותה,אבל אולי הם ידליקו אצלה כמה מנורות אדומות והיא תבחן את היחסים גם מזוויות נוספות.

 

[כבר יודעת משהו]

הורים וקשרים

'בחור עם מקצוע, עתיד ואופי טוב' (??) זה דבר יחסי בדיוק כמו 'קשר אוהב ויציב'. מה ששמעת ומה שאמרו לך או לא שמעת כי לא אמרו לך, איננו בהכרח רלוונטי לבחורה הזו, אלא לפרשנויות שלך, שאת אוספת על החיים שלך. וזה בסדר שאת אוספת פרשנויות וחי על פיהן, אם כך את בוחרת לעצב את חייך. אני הייתי מכניסה לחשיבה על החיים גם קצת ביקורתיות על מה שאחרים אומרים (ויש להבחין בין לבקר דברי אחרים ובין להיות בעל חשיבה ביקורתית לדברי אחרים). נראה לי שהמקום של הבחורה הזאת מבולבל לא בגלל מה שההורים שלה חושבים או אומרים, אלא משום שהיא עדיין נתונה להשפעה מלאה של מה שהם אומרים או חושבים. ברגע שההורים הם אלה שממשיכים לעצב את חייה גם בגילה הבוגר, יש כאן בעייה מובנית של קושי בלקיחת אחריות אישית ופיתוח עצמיות והשקפת עולם אישית על החיים שלה עצמה. ואם יורשה לי, אני שומעת ממנה אי נחת גדולה מהמקום הזה. ייתכן שיש בה אפילו קונפליקט בין הצורך והרצון לצאת מחסות ההורים ולהיות באופן חופשי מי שהיא, ובין הפחד שלה מההורים ומהחופש הזה. אני מניחה שזו בחורה שלא בדיוק קיבלה יותר מדי הזדמנויות לבחור לבד במהלך חייה. ואולי פשוט הגיע הזמן... להורים יש זכות מלאה בדיוק כמו שלה יש זכות מלאה. לקבל החלטות בעצמה. הבת שלי שונה ממני בתכלית. היא בחרה להתחתן עם בחור מקסים ונפלא, שאני מניחה שאני עצמי לא הייתי בוחרת לעצמי משום סיבות ותכונות כאלה ואחרות שאינן מורידות או משפיעות כהוא זה על קסמו. כשסיפרה לי על כך ברכתי אותה מעומק לבי וידעתי שאני ממש לא פונקציה במשוואת החיים שלה. אלה הם חייה שלה, לא שלי. ואת יודעת מה, הבחירה שלה מתגלית מיום ליום יותר מתאימה ונכונה לה. וזה כל הטוב שאני מבקשת בשבילה. אני חושבת שאחת הבעיות העיקריות של אנשים היא חוסר היכולת לייצר הפרדות בינם לבין אחרים. בני זוג שמערבבים את החיים שלהם והורים וילדים שנשארים מעורבבים. כל אדם, מגיע לו שיהיה לו המרחב שלו והחופש שלו והשדה שלו בו יוכל לשוטט ולעצב לעצמו בעצמו את השבילים המתאימים לו. ועליה, אם אסיים במאמרו של זוארץ - ויפה שעה אחת קודם.

 

[יעל717]

לכל אחד יש יחסים אחרים עם הורים,

לכל אחד ישנם גם הורים שונים.יש הורים שרוצים וכדאי "לייצר איתם הפרדות" ויש הורים שכדאי להקשיב להם ולהישאר קרוב. הורים -הם לא סתם"אנשים אחרים",אולי לאנשים אחרים באמת לא תמיד כדאי להקשיב,אבל הורים-הם אמורים להיות אנשים הכי קרובים והכי מכירים אותנו.וזה ממש לא "חוסר עצמאות" אם מתיעצים ומתחשבים בדעתם של אנשים עם הרבה ניסיון ואלה שמאחלים לנו רק טוב.לדעתי דווקא,מאוד טיפשי וילדותי לשחק במאבקי כוח ולדחות כל עצה הורית רק בגלל שהיא בה מהם.

 

[כבר יודעת משהו]

נכון

לכל אחד יש יחסים אחרים עם ההורים. וזה בסדר גמור. אבל אני חושבת שכשהיחסים האלה יוצרים אצלינו בלבול כזה גדול ואי נחת, סימן שמשהו ביחסים הללו לא עובד. כשאני מדברת על 'הפרדות', אני לא מתכוונת לכך שלא יהיו יחסים עם ההורים ושלא נתייעץ איתם או נקשיב להם. ממש לא. אני מתכוונת לכך, שגם אם מתייעצים ומקשיבים, עדיין יש מקום ומרחב וחופש לקבל החלטות שמבוססות על כל מיני מרכיבים ומשתנים, ולא רק על פי מה שההורים חושבים/אומרים/רוצים. עובדה, שבבלבולה כי רב, הבחורה הגיעה עד לפורום של אנשים זרים לחלוטין כדי לחפש כיוון, משום שמשהו בכיוון הידוע והמוכר לה - להקשיב וללכת אחרי מה שההורים אומרים לא טוב לה. בבפנים שלה מה שהם אומרים לא מתיישב עם מה שהיא מרגישה ורוצה. ההורים אמורים להיות האנשים הכי קרובים. על פניו, נכון. אבל אני חושבת שהעובדה שהם אלה שהולידו אותנו, עדיין לא מקנה להם את היכולת הבלעדית לדעת מה באמת טוב לנו. ומי אמר שדוקא הניסיון שלהם הוא באמת טוב? ומי אמר שכל מה שהם חושבים באמת מתאים לה? אני גם חושבת שצריך לא להתבלבל בין מה שטוב להורים ומה שטוב לילדים. עושה רושם שההורים שלה רוצים כביכול 'בשבילה' את מה שהם בעצם היו רוצים לעצמם. יש גבול דק בינם לבינה והם מערפלים את הגבול הזה. עכשיו, אני לא מייעצת לבחורה הזאת מה לעשות בקשר לאותו בחור. אין לי מושג מה היא אמורה לעשות משום שאני לא היא. אני רק מייעצת לה להתבונן על המקרה הזה שלה ולהבין מאיפה נובעת חוסר היכולת שלה לקבל החלטה - היא לא מגיעה מכל מיני שיקולים עניניים אישיים כאלה או אחרים שהיא יודעת לקחת, אלא מתוך כך שהיא לא יודעת לשקול שיקולים בעצמה ונתונה להשפעת הוריה. ייתכן, שאם הייתה יודעת ומסוגלת ובעלת מיומנויות חשיבה עצמאיות, מזמן הייתה הולכת ממנו. ואולי לא. לשיקולה, על פי מה שמתאים לה, ולא לאחרים. אני לא בטוחה שהיא משחקת במאבקי כוח. להיפך, היא לחלוטין חסרת כוח מול הוריה. מצד שני, אין מקום לשחק או להיאבק בהורים, אבל בהחלט יש מקום, מתישהו במהלך החיים הבוגרים, לטפח כוחות פנימיים ועצמאיים על מנת לקבל החלטות הקשורות לחיינו שלנו ולעתידנו האישי. וזה נכון שאת הדרך שלנו אנחנו מעצבים גם דרך טעויות. רק ככה אפשר לקבל פרופורציות ולהבין מה אנחנו כן ומה לא. מריוס כתב כאן לפני איזה זמן על העניין הזה של הורים שרוצים 'לעשות הכל למען ילדיהם על מנת שלא יחוו קושי או משהו רע'. כדאי לך ולה לחפש את זה. זה רלוונטי גם לכאן.

 

[קינמווון]

וגילך הוא ?

מהניסיון שלי, אבא שלי צדק. זה נגמר בגירושין. הייתי בת 24 וחשבתי שאני יודעת מה טוב עבורי... ממה שכתבת, מסכימה עם הורייך לגבי אי יציבות בעבודה. מוסר עבודה הינו דבר חשוב. לגבי יותר יפה ממנו ? היופי בפנים חביבתי, חתיך עם אופי חרא לא שווה הרבה. אני הייתי בודקת ערכים ועקרונות של הבחור.

 

[זוהרת באור]

נגמר בגירושין

השאלה פה היא האם זה היה נגמר בגירושין גם אם אבא שלך היה תומך בקשר. וגם כשברור שיש הרבה גורמים במשוואה, אי אפשר לומר שלהתנגדות שלו לא היה ש-ו-ם משקל בגירושים שלך או בפרידה של מישהי אחרת מבן זוגה.

 

[czar]

עליך לבחור בין עצמך לבין הורייך

וזה הכי יותר חשוב. אני יוצא מנקודת הנחה שאולי הוריך צודקים וזה בסדר ובמקום שהם האירו את עיניך אבל את לאחר שראית שבן זוגך לא נכנס לפריזמה של הורייך והם אמרו מילה וחצי, את ישר התהפכת ונהיית טיל מונחה ועברו כמה ימים והוא עף....הוא לא עף, הורייך העיפו אותו. כן היה בוגר ונכון שהיית מכניסה את שיקוליך והנושאים שהעלו הורייך כחלק מהשיקולים אבל לא כהכתבה כמו שקרה כאן......זאת שליטה כמעט מלאה בך אם זה מה שקרה אחרי שהם אמרו כמה מילים..... לגבי הבחור - לא לא לא, אל תחזרי אליו, לא מגיע לו לחיות במערכת יחסים שכזאת שסופה ידוע מראש כי הורייך וחוסר השלמות שלך בעיתם לא יתנו לזה לשרוד.

 

[אייבורי]

להמתין שנה

בגיל שש העולם הרבה יותר ברור.

 

[seeyou]

מה את צריכה לעשות?../images/Emo12.gif?לדעתי עוד לא נולד האיש

שיוכל לתת לך את התשובה. הרבה תלוי ב: אישיות שלך בסביבה בתיזמון באופן עקרוני רוב הילדים חושבים שהם יודעים יותר מהחיים מההורים שלהם מצד שני הם צודקים-מה שההורים אומרים זה מבוסס על כישלונם או הצלחתם בנושה-זה לא אותר תמידשגם לאותו ילד יהיה אותה תוצאה. בקשר ללימודים-גם הערה כללית לא כול התלמידים אשר הצליחו בלימודים הצליחו גם בחיים אם את מפורסמת או מהרים מפורסמים או עשירים אז אפילו כוח המשיכה של כדור הארץ "מתבטלת"

עוד הערה כללית בני אדם תלוים אחד בשני בכול הרמות כאשר מתחתנים אז גם הסביבה-משפחות-חברים- משתתפים בצורה כזו או אחרת

-אי אפשר לחיות על אי בודד. אני במצבים דומים ברווקות הייתי בודק מה "יוצא" לי מהקשר ברור שבדרך כלל לא מה שמכננים יוצא לפועל רק אחרי שנים רבות אפשר לדעת אם ההימור היה נכון או לא. דבר אחד את חייבת להבין-האושר שלך לא תלוי באדם זה או אחר אלא זה בא מתוכך.... יוסי

 

[chenby]

אני בכלל מוציאה את ההורים מהמשוואה

כי את חיה את חייך שלך - ואם כל החיים תפעלי לפי איך שההורים שלך חושבים שאת צריכה לחיות - אולי תרצי אותם, אבל בסופו של דבר תתמרמרי עליהם. זה עדיין לא אומר שאני חושבת שאת צריכה לחזור לחבר שלך. אני חושבת שקיבלת החלטה, ואז כשנהיה קשה, חשבת - עדיף חרא אבל חרא מוכר (אני סתם מקצינה.. עדיף לא טוב- אבל לא טוב מוכר) במקום לעמוד מאחורי ההחלטות שלך ולדעת - שהקשה הזה- נהיה קל בהמשך. אם עזבתאת חבר שלך כי לא היה לך טוב, אז רוב הסיכויים שאחרי שתחזרו, ותחזור השגרה ותתרגלי שוב, גם תחזרו לאותו מקום שהיית בו לפני שנפרדתם. אני חושבת שבשביל להתגבר על פרידה, צריך להיות בנתק לתקופה מסויימת על מנת להתרגל לשגרה חדשה כמה שיותר מהר - כי כשמתרגלים להיות בלי החבר, גם הגעגוע פוחת ובסופו של דבר ממשיכים הלאה למשהו מתאים יותר. (כי דרך הלא- מה שאני לא רוצה בזוגיות - אפשר בבהירות למצוא מה אני כן רוצה בזוגיות ולהתמקד בזה) אני לא חושבת שאת צריכה לא לחזור אליו כדי לא לאכזב אותם (ואם תאכזבי אותם? הם לא יהיו ההורים שלך? הם לא יאהבו אותך?) אני חושבת שאת לא צריכה לחזור אליו -בשבילך.. את בחורה צעירה (לפי הכתובים שלך) וזו היתה מערכת יחסים של שנתיים וזה בהחלט זמן לא מבוטל, אבל זה לא אומר שזה הצ'אנס האחרון שלך לזוגיות - זה המקום ללמוד מהי זוגיות ואיך את בזוגיות - בשביל הזוגיות ה"נכונה" שתבוא. אני חושבת שבמקום להמשיך לדבר איתו כל יום - תנתקי איתו קשר, תתרגלי עם כל הקושי והגעגוע - להיות בלעדיו, תשחררי אותו, ותתחילי לחיות את חייך בלי הצורך באישורים מההורים או כל אחד אחר. כמו שאמרתי בהתחלה -נורא קל לרצות, אבל בסופו של דבר את תישארי עם המרמור שאת חיה חיים שמישהו אחר מכתיב לך - במקום לחיות את הבחירות שלך. מותר ואף חובה עלינו לעשות טעויות בחיים - אחרת איך נלמד? אבל היופי הוא שזה הטעות שלנו, הלימוד שלנו והגדילה שלנו. חג שמח.