באמת תעצור את הרכבת
אומנם קבל חח על אופי הכתיבה והמסירות שיש לך לאומנות בה אתה עוסק (על סמך מה שכתבת בפורום קלאסיות),אבל נראה לי שיש לך בלבול לא קטן בעובדות. אני לא ברוס-ליאולוג מדופלם עדיין (מחכה לתעודה מ e bay), הסיפור של למות כתוצאה מיחסי מין עקב חסימת צ'אקרות נראה לי קצת מצוץ ובלי משחקי מילים. עדכמה שזכור לי הגירסא הפורמלית היא עקב תשישות כרונית של הגוף או נטילת תרופה שהוא היה אלרגי אליה, אני מצדד בנושא התשישות כי אם יצא לך לקרוא ספרים שהוא כתב או לראות את תוכנית האימונים שלו תבין שגם מתחרים אולימפיים לא עומדים במעמס כזה. ברוס לי לא היה שייך למסדר של אבירי אומנויות לחימה נעלה, הוא היה מוצלח במה שהוא עשה שהיה ווינג צ'ון. הגדולה שלו הייתה אולי יותר בשיווק שהוא עשה והחשיפה של כל נושא אומנויות הלחימה למערב, ה JKD בא מתוך צורך שלו יותר להגיע לרמה של היכולת להסתגל לסיטואציות שונות בלחימה. לגבי הנינגיטסו והג'ודו, סדר קודם כל מי בא לפני מי. הג'ודו הוא יותר מודרני מהנינג'יטסו שיש לה יותר היסטוריה שמגיעה עד לנזירי השוגנדו. אם כבר נינג'יטסו גוזר טכניקות שמגיעות מהג'וג'יטסו או האייקיג'וג'יטסו, בזאת אפשר להבחין בטאי סבאקי של האומנויות הללו שהוא די דומה. לגבי התפתחות של אומנויות לחימה, אני לא חושב שזה הגיע מאי אילו בני אלים או חוצנים שירדו מהשמים והחליטו לפתוח דוג'ו לאומנוית לחימה. נראה לי שאומנות הלחימה הראשונה לא התפתחה לה בעידן הברזל אלא הרבה לפני, כאשר מישהו הבין שבעזרת כאפה טובה או בעזרת אבן או מקל שמרימים ניתן לגרום נזק לא קטן. טאי צ'י הוא אומנות לחימה סינית ולא הבסיס של הגונג פו, אלא אולי יותר מושג כולל לחלק מתייחס לאומנוית לחימה רכות/פנימיות. בתור אחד שעוסק בקוריו יפני אני לא מוצא יסוד של טאי צ'י אצלנו, כן רואה דברים שמזכירים תנועת זרימה של טאי צ'י למי שמסתכל מהצד כאשר מתרגלים עבודה של נשימה או תרגול זרימה בזוג בעבודת אטמי.