Princess of Tides
New member
שלום... ../images/Emo10.gif
אני מקווה שתקבלו אותי פה, למרות שאני לא נשואה. אבל משום מה, גם בגיל הזה, ולמרות שאני לא נשואה בעיות מהסוג הזה מציקות לי. טוב, אז היא לא ממש חמותי, אבל היא אמא של הבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם, החבר שלי. אנחנו שנינו בני 18 (מסיימים י"ב אוטוטו) וחברים כבר שנה וחצי. הבעיה היא ההורים שלו. בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה! תכלס הם אנשים בסדר, כשיצא לי לפגוש אותם בפעמים הראשונות אמא שלו נראתה לי אפילו מאד נחמדה. הבעיה שהם פנאטים. באיזה הקשר? של לימודים. מאד חשוב להם שהבן שלהם יצליח בלימודים, והם מוציאים לו את המיץ עם זה. נותנים לו פקודות מה לעשות ואיפה להיות ומתי ללמוד, כאילו הוא ילד קטן. הוא אמר לי שכל החיים שלו זה היה ככה. והם דיי נוקשים בתחומים מסוימים. אני לא רגילה לדברים האלה. ההורים שלי דיי מתירנים ועם "ראש צעיר" כזה... לימודים אף פעם לא הטרידו אותם, אולי כי אני תלמידה טובה בכל מקרה, ומיותר ללחוץ עליי בתחום הזה. וגם אם הבאתי ציון רע זה לא יותר מדי הזיז להם, כי יש להם את העניין הזה של סדר עדיפויות. ההורים של החבר שלי, לעומת זאת, נורא מגזימים עם הקטע של הלימודים. כן, אני מבינה, הם עושים את זה רק כי הם אוהבים אותו והוא חשוב להם, אבל עדיין, שיקלטו- הילד בן 18, מתגייס בקיץ לצבא. לא הגיע הזמן להפסיק לחלק לו פקודות כאילו הוא ילד בכתה ג'? הבעיה היא, שבשנים קודמות רמת הלימודים שלו היתה בסדר (למרות שהוא לא השקיע בדיוק כמו השנה), אבל בשנה האחרונה הציונים שלו דיי הדרדרו, למרות שהוא כן לומד דיי הרבה (יש לו ברירה?). עכשיו שתבינו, הוא ילד בוגר וחכם, ואני הכי סומכת עליו בעולם שהוא יסתדר עם המצב הלימודי גם בלי השטויות של ההורים שלו. אבל בשלהם. הם מחפשים אשמים במצב שלו, ולקחו אותי בתור ה"שעיר לעזאזל"- בגללי הוא הדרדר, אני מכשפה ואני מנסה לפתות אותו לא ללמוד ולשקר להורים שלו ולהיות איתי במקום. וזה כל כך לא נכון! היא הגיעה אפילו לרמה שהיא מצוטטת לשיחות שלנו. עד כמה נמוך אפשר לרדת? אז נמאס לי! נמאס לי שאומרים לי מה לעשות, ונמאס לי שאת הדבר הכי חשוב ומשמעותי בחיים שלי אני צריכה לראות רק כשההורים שלו עושים לנו טובה, ומעצבן אותי שבגיל שלנו אנחנו צריכים לתת דין וחשבון על הפגישות שלנו. הרבה פעמים הוא משקר להם ונפגש איתי בכל זאת (אחרת לא נפגש בכלל). אולי יתנו לי פה הצעות של לעשות הפסקה ולהמעיט את הפגישות עד סוף השנה. אבל... אנשים לא מבינים. הוא הדבר הכי חשוב לי. האוויר שלי לנשימה. אני לא יכולה בלעדיו. אז בסדר, אנחנו נפגשים פחות. אבל.... עדיין. כואב לי. כי אני לא יכולה יותר להראות את הפנים שלי בבית שלו (כי ההורים שלו שונאים אותי מכל הסיפורים שהם הלבישו עליי). ואני מתכוונת עוד להיות איתו הרבה מאד זמן (מי יודע, אולי אפילו חתונה... יש לנו קשר חזק) וקשה לי לדמיין את המצב ככה. חשבתי שכשהיתה לו יומהולדת 18 והוא כבר לא יהיה קטין אז אמא שלו תהיה קצת יותר ממותנת. אבל לא. ודי, נמאס לי. ואני לא יודעת מה לעשות וכואב לי. למה זה צריך להיות ככה? למה אנחנו לא יכולים להיות עצמאיים? הם לא קולטים שיש לנו אחריות משלנו? למה זה צריך להיות ככה??? אוף.
אני מקווה שתקבלו אותי פה, למרות שאני לא נשואה. אבל משום מה, גם בגיל הזה, ולמרות שאני לא נשואה בעיות מהסוג הזה מציקות לי. טוב, אז היא לא ממש חמותי, אבל היא אמא של הבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם, החבר שלי. אנחנו שנינו בני 18 (מסיימים י"ב אוטוטו) וחברים כבר שנה וחצי. הבעיה היא ההורים שלו. בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה! תכלס הם אנשים בסדר, כשיצא לי לפגוש אותם בפעמים הראשונות אמא שלו נראתה לי אפילו מאד נחמדה. הבעיה שהם פנאטים. באיזה הקשר? של לימודים. מאד חשוב להם שהבן שלהם יצליח בלימודים, והם מוציאים לו את המיץ עם זה. נותנים לו פקודות מה לעשות ואיפה להיות ומתי ללמוד, כאילו הוא ילד קטן. הוא אמר לי שכל החיים שלו זה היה ככה. והם דיי נוקשים בתחומים מסוימים. אני לא רגילה לדברים האלה. ההורים שלי דיי מתירנים ועם "ראש צעיר" כזה... לימודים אף פעם לא הטרידו אותם, אולי כי אני תלמידה טובה בכל מקרה, ומיותר ללחוץ עליי בתחום הזה. וגם אם הבאתי ציון רע זה לא יותר מדי הזיז להם, כי יש להם את העניין הזה של סדר עדיפויות. ההורים של החבר שלי, לעומת זאת, נורא מגזימים עם הקטע של הלימודים. כן, אני מבינה, הם עושים את זה רק כי הם אוהבים אותו והוא חשוב להם, אבל עדיין, שיקלטו- הילד בן 18, מתגייס בקיץ לצבא. לא הגיע הזמן להפסיק לחלק לו פקודות כאילו הוא ילד בכתה ג'? הבעיה היא, שבשנים קודמות רמת הלימודים שלו היתה בסדר (למרות שהוא לא השקיע בדיוק כמו השנה), אבל בשנה האחרונה הציונים שלו דיי הדרדרו, למרות שהוא כן לומד דיי הרבה (יש לו ברירה?). עכשיו שתבינו, הוא ילד בוגר וחכם, ואני הכי סומכת עליו בעולם שהוא יסתדר עם המצב הלימודי גם בלי השטויות של ההורים שלו. אבל בשלהם. הם מחפשים אשמים במצב שלו, ולקחו אותי בתור ה"שעיר לעזאזל"- בגללי הוא הדרדר, אני מכשפה ואני מנסה לפתות אותו לא ללמוד ולשקר להורים שלו ולהיות איתי במקום. וזה כל כך לא נכון! היא הגיעה אפילו לרמה שהיא מצוטטת לשיחות שלנו. עד כמה נמוך אפשר לרדת? אז נמאס לי! נמאס לי שאומרים לי מה לעשות, ונמאס לי שאת הדבר הכי חשוב ומשמעותי בחיים שלי אני צריכה לראות רק כשההורים שלו עושים לנו טובה, ומעצבן אותי שבגיל שלנו אנחנו צריכים לתת דין וחשבון על הפגישות שלנו. הרבה פעמים הוא משקר להם ונפגש איתי בכל זאת (אחרת לא נפגש בכלל). אולי יתנו לי פה הצעות של לעשות הפסקה ולהמעיט את הפגישות עד סוף השנה. אבל... אנשים לא מבינים. הוא הדבר הכי חשוב לי. האוויר שלי לנשימה. אני לא יכולה בלעדיו. אז בסדר, אנחנו נפגשים פחות. אבל.... עדיין. כואב לי. כי אני לא יכולה יותר להראות את הפנים שלי בבית שלו (כי ההורים שלו שונאים אותי מכל הסיפורים שהם הלבישו עליי). ואני מתכוונת עוד להיות איתו הרבה מאד זמן (מי יודע, אולי אפילו חתונה... יש לנו קשר חזק) וקשה לי לדמיין את המצב ככה. חשבתי שכשהיתה לו יומהולדת 18 והוא כבר לא יהיה קטין אז אמא שלו תהיה קצת יותר ממותנת. אבל לא. ודי, נמאס לי. ואני לא יודעת מה לעשות וכואב לי. למה זה צריך להיות ככה? למה אנחנו לא יכולים להיות עצמאיים? הם לא קולטים שיש לנו אחריות משלנו? למה זה צריך להיות ככה??? אוף.