שלום שלום
(מצטערת על אורך ההודעה, הייתי חייבת להשתחרר..) קיבלתי את ההתקף הראשון שלי לפני שבועיים בדיוק, את ההתקף השני קיבלתי שעתיים אח"כ במיון... אני בת 18 עוד חודש... וכשהודיעו לי שיש לי אפילפסיה לא הפסקתי לבכות 3 ימים... אמרתי שזה לא מגיע לי. שאני לא רוצה את זה. ולמה לא יכולתי לחלות במשהו שהוא זמני. מאוד כאב לי העיניין שאני לא אוכל להוציא רשיון בזמן הקרוב...במיוחד עכשיו שכל החברים שלי מוציאים רישיון וכולם נוהגים... בהתחלה מאוד פחדתי מדחיית גיוס על ידי הצבא בגלל המחלה...אבל אז הנוירולוג שלי אמר שיכול מאוד להיות שהצבא יגייס אותי בזמן... כי המצב שלי יחסית ממש טוב..(לפחות ככה הוא הגדיר זאת) האמת שבהתחלה לא רציתי לספר לאף אחד על האפילפסיה. ואז החברים הגיעו לבית החולים בדיוק שעות אחדות אחרי שסיפרו לי על המחלה ולא עמדתי בפרץ הדמעות. התחלתי לבכות להם. בכיתי להורים, לאחים, לכולם. כמה שניסיתי לא הצלחתי במשך ימיים שלושה להפסיק לבכות. אולי ריחמתי על עצמי,למרות שזה דבר שמנוגד לעקרונות שלי. ואז אבא שלי בא ואמר לי שאין טעם להתעסק בשאלה של למה זה קרה לי. אלא שמפה אני צריכה רק לעלות למעלה. והוא גם אמר לי שכל המשפחה תתמוך בי ותעזור לי... ואני יודעת שהמשפחה שלי מתמודדת עם המחלה איתי והיא באמת עוזרת לי המון, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדי המשפחה שלי. ויש גם את החברים שמאוד תומכים. והבי"ס. ובאמת שההרגשה האישית שלי השתפרה המון.... אני צוחקת ומחייכת רוב היום. אני כבר לא מרגישה עצב בגלל המחלה. אבל לפעמים קשה לי.. הכל נורא חדש לי. אני כבר כמה ימים צופה בפורום ובהודעות והחלטתי שהגיע הזמן שאני אוריד את הדברים מהלב...
שיהיה לכם שבוע מקסים! ענבל.
(מצטערת על אורך ההודעה, הייתי חייבת להשתחרר..) קיבלתי את ההתקף הראשון שלי לפני שבועיים בדיוק, את ההתקף השני קיבלתי שעתיים אח"כ במיון... אני בת 18 עוד חודש... וכשהודיעו לי שיש לי אפילפסיה לא הפסקתי לבכות 3 ימים... אמרתי שזה לא מגיע לי. שאני לא רוצה את זה. ולמה לא יכולתי לחלות במשהו שהוא זמני. מאוד כאב לי העיניין שאני לא אוכל להוציא רשיון בזמן הקרוב...במיוחד עכשיו שכל החברים שלי מוציאים רישיון וכולם נוהגים... בהתחלה מאוד פחדתי מדחיית גיוס על ידי הצבא בגלל המחלה...אבל אז הנוירולוג שלי אמר שיכול מאוד להיות שהצבא יגייס אותי בזמן... כי המצב שלי יחסית ממש טוב..(לפחות ככה הוא הגדיר זאת) האמת שבהתחלה לא רציתי לספר לאף אחד על האפילפסיה. ואז החברים הגיעו לבית החולים בדיוק שעות אחדות אחרי שסיפרו לי על המחלה ולא עמדתי בפרץ הדמעות. התחלתי לבכות להם. בכיתי להורים, לאחים, לכולם. כמה שניסיתי לא הצלחתי במשך ימיים שלושה להפסיק לבכות. אולי ריחמתי על עצמי,למרות שזה דבר שמנוגד לעקרונות שלי. ואז אבא שלי בא ואמר לי שאין טעם להתעסק בשאלה של למה זה קרה לי. אלא שמפה אני צריכה רק לעלות למעלה. והוא גם אמר לי שכל המשפחה תתמוך בי ותעזור לי... ואני יודעת שהמשפחה שלי מתמודדת עם המחלה איתי והיא באמת עוזרת לי המון, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדי המשפחה שלי. ויש גם את החברים שמאוד תומכים. והבי"ס. ובאמת שההרגשה האישית שלי השתפרה המון.... אני צוחקת ומחייכת רוב היום. אני כבר לא מרגישה עצב בגלל המחלה. אבל לפעמים קשה לי.. הכל נורא חדש לי. אני כבר כמה ימים צופה בפורום ובהודעות והחלטתי שהגיע הזמן שאני אוריד את הדברים מהלב...