וואו, שוב? טוב...
חבר נפש מזה אי אילו שנים, שבעבר הייתי מאוהבת בו בטירוף, אבל עבר לי. בעיקר אחרי שבדקתי איתו איפה הוא נמצא ביחס לזה, והוא הבהיר לי שבשלב זה אין על מה לדבר. אמרתי לו אז שאני רואה בזה תשובה סופית (כי הוא ניסה "להחזיק אותי על אש קטנה" ואני סרבתי) ושאני רואה את עצמי חופשייה להמשיך הלאה (מה שאכן עשיתי) ושלא יעז לבוא אלי כשאהיה כבר במקום אחר ולהגיד לי שהוא שינה את דעתו (מה שהוא אכן עשה). לפני חמש שנים הוא עזב את הארץ, מכל מיני סיבות שלא איפשרו לו להשאר כאן, וחזר לארה"ב (הוא לא ישראלי במקור). משך כל התקופה שמרנו על קשר טלפוני הדוק. בשנים האלה הוא ארגן את החיים שלו מחדש (ככה הוא לפחות טוען) ועכשיו הוא רוצה לחזור ארצה ולטפל בעניינים הסבוכים אותם השאיר כאן כשעזב. עכשיו, כשהוא מתכנן חזרה ארצה, הוא פתאום התחרפן לגמרי ורוצה להקים איתי משפחה, לעשות איתי ילדים, לאהוב אותי ומה לא... קצת קשה לי לקנות את הרצינות של ההצהרות שלו, כי בתכל´ס עברו חמש שנים, שנינו עברנו דברים ואנחנו כבר לא אותם אנשים שהיינו ואמירות כמו "הבנתי שאת היחידה שתמיד אהבתי" לא שוות כלום בעיני כי הוא בכלל לא מכיר את מי שאני היום ואני מבינה שהן מגיעות ממקום שמתגעגע ומפחד לחזור ארצה בלי עוגן להשען עליו. לא מוכנה להיות העוגן הזה. היחסים בינינו תמיד היו אינטנסיביים ומלאי רגשות סוערים. באיזשהו מקום הם עודם כאלה, רק שאני היום מחפשת דוקא את הרגוע, היציב, הבטוח והסולידי (צימעס הגדירה לי את זה פעם: עבדת מספיק בסטארט-אפ, עכשיו את רוצה משרה ממשלתית) - והוא לא יוכל לתת לי את זה. חוצמזה יש עוד כמה עניינים פעוטים שמונעים ממני ללכת למדוד שמלות כלה (מלבד העובדה שבאמת לא מתאים לי לבן), כמו למשל זה שהוא דוס ואני לא או זה שהוא אדם מאוד לא יציב ובוחן המציאות שלו לפעמים מעורר תמיהה או סתם זה שהקשר שלי איתו הוא כזה שאם אני לא מקפידה על סימון תמידי של הגבולות יש לי סכנה עצומה להשאב איתו למקומות פסיכיים שבשום פנים ואופן אני לא מוכנה לחזור אליהם שוב. ניתוק הקשר אינה אופצייה שבאה בחשבון. מה גם שכל מה שאמרתי עד עכשיו לא מפחית ולו לרגע מהרגשות העזים שיש לי כלפיו. גם העובדה שמבחינה רגשית היום אני בכלל בסיפור אחר ויש מישהו אחר שמדיר שינה מעיני כבר אי אילו חודשים ושאם הוא היה אומר "כן" לא הייתי מחכה אפילו שנייה - גם זה לא מפחית ולו במעט מהרגשות הללו. זה רק ממקם אותן במקום שונה. אני רוצה להבהיר: מדובר באדם מיוחד במינו, חכם, יפה תואר... אבל זה פשוט לא ילך. אני אצטרך לגדל אותו כל חיי, לשמש משענת עבור האישיות הרעועה שלו ומטפלת לנפשו המסוכסכת. פייר? לא בא לי! ז"א - בא לי, אבל רק בתוך מסגרת של חברות ולא בתוך מסגרת רומנטית. הבהרתי לו כבר כמה פעמים שלא בא בחשבון, וגם אמרתי לו שאני לא מוכנה לדבר על זה בטלפון בשיחה טראנס-אטלנטית ושאם וכאשר יחזור ארצה, נדבר. הוא אומר שכן, בסדר, ושהוא מבין, אבל אחת לכמה שיחות מעלה את זה שוב. אני כבר לא יודעת אם לצחוק או להתעצבן. זהו. יש לך משהו חכם להגיד? כי לי אין.