תחושותי הן ממש כמו שאת מתארת. לגביה אני לא
בטוחה, כי שוב, נעניתי במשיכת כתפיים.
מאז שנולדה סבלה מקשיים במוטוריקה גסה ועדינה וטופלה בפיסיותרפיה וריפוי בעיסוק עד גיל 10 כמעט. לפני שעלתה לכיתה א עשינו אבחון במחלקה הפדגוגית בעיר מגורינו (בהמלצת הגננת) ושם אובחנה כסובלת מהפרעת קשב קלה. נאמר לי עכשיו באבחון האספרגר, שכל אלו היו בעצם הסימנים הראשונים של התסמונת. ככל שהתבגרה היא הצליחה להתגבר על רוב הקשיים הפיסיים יותר ויותר, אבל מסתבר שבכל הנוגע לקשיים החברתיים היחס הוא הפוך.
אפשר לומר שהיו פעמים רבות בעבר שהרגשתי ש"זה לא זה", אבל המוטיבציה שלה עצמה להצליח ולהתגבר על קשיים נטעו בי אופטימיות ולא ראיתי סיבה להפריע עם אבחונים וכו' - קיבלתי אותה כפי שהיא וזהו. הבעיה התחילה כשגיליתי על הקשיים הגדולים הנסתרים שלה, שבהם היא לא שיתפה אותי (כן שיתפה חברה קרובה) ועל זה שהיא נוהגת לפצוע את עצמה.
בטוחה, כי שוב, נעניתי במשיכת כתפיים.
מאז שנולדה סבלה מקשיים במוטוריקה גסה ועדינה וטופלה בפיסיותרפיה וריפוי בעיסוק עד גיל 10 כמעט. לפני שעלתה לכיתה א עשינו אבחון במחלקה הפדגוגית בעיר מגורינו (בהמלצת הגננת) ושם אובחנה כסובלת מהפרעת קשב קלה. נאמר לי עכשיו באבחון האספרגר, שכל אלו היו בעצם הסימנים הראשונים של התסמונת. ככל שהתבגרה היא הצליחה להתגבר על רוב הקשיים הפיסיים יותר ויותר, אבל מסתבר שבכל הנוגע לקשיים החברתיים היחס הוא הפוך.
אפשר לומר שהיו פעמים רבות בעבר שהרגשתי ש"זה לא זה", אבל המוטיבציה שלה עצמה להצליח ולהתגבר על קשיים נטעו בי אופטימיות ולא ראיתי סיבה להפריע עם אבחונים וכו' - קיבלתי אותה כפי שהיא וזהו. הבעיה התחילה כשגיליתי על הקשיים הגדולים הנסתרים שלה, שבהם היא לא שיתפה אותי (כן שיתפה חברה קרובה) ועל זה שהיא נוהגת לפצוע את עצמה.
