שלום לכן
היי בנות. המון זמן רציתי לכתוב כאן. אני קוראת סמויה מבערך שבועיים אחרי שאמא שלי נפטרה (לפני 4 וחצי חודשים... רק 4 וחצי? כבר 4 וחצי?). כל פעם התחלתי לכתוב וזה לא יצא - לפעמים כי היה כואב מדי, לפעמים כי לא היה זמן, לפעמים כי... ולפעמים כי... לא מזמן רציתי לספר את הסיפור של השנה שלי, אבל זה היה כ"כ ארוך (2 עמודים בword והגעתי עד האמצע) שויתרתי (אולי זה עוד יגיע מתישהו). נורא רציתי לספר לכם מאיפה הגיעה לי הגישה שניסיתי לאמץ כשאמא שלי נפטרה, של לשמוח במה שהיה ולא להצטער על מה שאין, יותר לחייך במחשבה על הדברים הטובים ופחות לבכות את הדברים שהיו יכולים להיות... וכמה קשה לדבוק בגישה הזו, ואני כמובן לא תמיד מצליחה... אבל לפחות מנסה. אבל זה ישאר לפעם אחרת. אני פשוט לא יכולה יותר!!!! נמאס לי!!!!! מה, זה לא מספיק שאמא שלי נפטרה? שלאבא שלי יש סרטן? שלא נשאר לי כמעט חופש כי הייתי צריכה להאבק בשיניים עם מועדי ב' כדי לעבור שנה, ואולי זה לא יעזור? שהחגים נורא קשים כי היחסים בין האחים שלי הדרדרו? באמת היה צריך גם את התאונת דרכים הזו אתמול? אני יודעת שיש לי המון מזל שזה רק נזק לרכוש ושהמכה בראש כנראה תעבור בקרוב, ושגיסתי פה לעזור לי ושאבא שלי עדיין במצב טוב מספיק בשביל לדאוג לעצמו בזמן שאני מתעסקת עם כל זה, אבל עדיין, אני כ"כ רוצה לצעוק... ואין לי כ"כ איפה, ואני יודעת שכאן אפשר הכל... אז החלטתי להצטרף סופסוף. אני רוצה את החיים שלי חזרה. ואם לא, אז לפחות לקבל שוב קצת אופטימיות בשביל להתמודד עם זה, כי די קשה לי עכשו. יהיה טוב, נכון? תגידו שיהיה טוב ולכולכן, המקסימות והתומכות - שתהיה לכן שנה מאושרת ומעשירה, בריאה ומבריאה, שנה של התגברות על הקשיים ועל האכזבות, של תקוות ושל הגשמת חלומות - שנה טובה!
היי בנות. המון זמן רציתי לכתוב כאן. אני קוראת סמויה מבערך שבועיים אחרי שאמא שלי נפטרה (לפני 4 וחצי חודשים... רק 4 וחצי? כבר 4 וחצי?). כל פעם התחלתי לכתוב וזה לא יצא - לפעמים כי היה כואב מדי, לפעמים כי לא היה זמן, לפעמים כי... ולפעמים כי... לא מזמן רציתי לספר את הסיפור של השנה שלי, אבל זה היה כ"כ ארוך (2 עמודים בword והגעתי עד האמצע) שויתרתי (אולי זה עוד יגיע מתישהו). נורא רציתי לספר לכם מאיפה הגיעה לי הגישה שניסיתי לאמץ כשאמא שלי נפטרה, של לשמוח במה שהיה ולא להצטער על מה שאין, יותר לחייך במחשבה על הדברים הטובים ופחות לבכות את הדברים שהיו יכולים להיות... וכמה קשה לדבוק בגישה הזו, ואני כמובן לא תמיד מצליחה... אבל לפחות מנסה. אבל זה ישאר לפעם אחרת. אני פשוט לא יכולה יותר!!!! נמאס לי!!!!! מה, זה לא מספיק שאמא שלי נפטרה? שלאבא שלי יש סרטן? שלא נשאר לי כמעט חופש כי הייתי צריכה להאבק בשיניים עם מועדי ב' כדי לעבור שנה, ואולי זה לא יעזור? שהחגים נורא קשים כי היחסים בין האחים שלי הדרדרו? באמת היה צריך גם את התאונת דרכים הזו אתמול? אני יודעת שיש לי המון מזל שזה רק נזק לרכוש ושהמכה בראש כנראה תעבור בקרוב, ושגיסתי פה לעזור לי ושאבא שלי עדיין במצב טוב מספיק בשביל לדאוג לעצמו בזמן שאני מתעסקת עם כל זה, אבל עדיין, אני כ"כ רוצה לצעוק... ואין לי כ"כ איפה, ואני יודעת שכאן אפשר הכל... אז החלטתי להצטרף סופסוף. אני רוצה את החיים שלי חזרה. ואם לא, אז לפחות לקבל שוב קצת אופטימיות בשביל להתמודד עם זה, כי די קשה לי עכשו. יהיה טוב, נכון? תגידו שיהיה טוב ולכולכן, המקסימות והתומכות - שתהיה לכן שנה מאושרת ומעשירה, בריאה ומבריאה, שנה של התגברות על הקשיים ועל האכזבות, של תקוות ושל הגשמת חלומות - שנה טובה!