קבל דוגמא לפתיחות של ה'דתיים לייט'
שליחת הציבור לפני שבועיים החליט רב היישוב מצפה-הושעיה להתיר לנשים לומר קדיש על הוריהן. מאחורי היוזמה המהפכנית עומדת בגאווה דורית מנס-שטרן, אשתו של האלוף אלעזר שטרן נאווה צוריאל, מוסף שבת 6/8/2004 3:26 למרות שחלפו מאז 26 שנה, דורית מנס-שטרן זוכרת היטב את המשפט שאמר לה אביה בשבוע המקולל שבו נהרג אחיה, אילן, בתאונת אימונים בתרגיל אש בקורס מ"כים. "אבא אמר לי: 'אין מי שימשיך את שם המשפחה שלי, ואין מי שיגיד עליי קדיש'. החלטתי אז שאת שם המשפחה מנס אני אשמור תמיד, אבל לגבי הקדיש אמרתי לעצמי, 'אין מה לעשות, זה גורל, נצטרך לחפש מישהו שיגיד עליו קדיש'". בעניין השם, דורית קיימה את הבטחתה באדיקות. כשנישאה לקצין הצנחנים אלעזר שטרן, שמונה לאחרונה לראש אגף כוח אדם (אכ"א), לא ויתרה על שם נעוריה. גם בתה לירון, בת 21, ששירתה כקצינה בחיל החינוך, הוסיפה לשמה את שם המשפחה מנס. "היית צריכה לראות איך הפנים של אבא שלי קרנו בסיום קורס הקצינות שלה, כשקראו את השם מנס-שטרן", היא מספרת. אבל עניין הקדיש נותר בלתי פתור. כל השנים קוממה אותה העובדה שכאישה היא מנועה מאמירת קדיש על הוריה. במשך יותר מ-20 שנה ניסתה לברר מדוע, וחיפשה מישהו שיתיר לה את העניין. "קראתי שו"תים (שאלות המופנות לרבנים-נ"צ) שנכתבו במאות האחרונות וראיתי שבסיטואציות שבהן לא היה בן שיאמר קדיש, נשים עשו את זה. שאלתי את עצמי, למה אנחנו, הנשים, לא ידענו את הדברים האלה? על סמך מה רבנים הלכו ופסקו נגד? ממה הם כל כך חוששים? אם הייתי קוראת את זה כשאחי נהרג, הייתי יכולה למזער בקצת את הכאב של אבי". לפני שבועיים, בעקבות פנייה שלה, התיר לנשים הרב חיים בורגנסקי, רב היישוב שבו היא מתגוררת, מצפה-הושעיה, לומר קדיש. דורית שואפת כעת ליצור הסכמה חברתית רחבה לאמירת הקדיש על ידי נשים. אלעזר שטרן. צילום: רענן כהן.
רפורמות בחסות הרב מצפה-הושעיה הוא יישוב קהילתי דתי בגליל, סמל לפתיחות דתית. דורית הגיעה ליישוב לפני 20 שנה יחד עם אלעזר, כאשר היישוב היה בתחילת דרכו. השנים הראשונות עברו עליהם בלי מים ובלי חשמל, "חלוציות אמיתית", אומרת דורית. דורית, כמו נשים רבות ביישוב, לבושה במכנסיים ואינה מכסה את הראש. "לכל אחת יש את רמות הצניעות שלה", היא אומרת, "ואני לא רואה שום סיבה לסמן את העובדה שאני אשת איש". בבית הוריה ברמת-גן היא ספגה חינוך דומה, דתי-ליברלי. אמה היא חברת השומר הצעיר שחזרה בתשובה, ואביה חובש כיפה סרוגה. בהושעיה היא כבר הספיקה להוביל מספר מהפכות קטנות, בגיבויו של הרב. מדי שנה בשמחת תורה היא קוראת לנשים בתורה, ובפורים היא קוראת להן את המגילה. "אני לא מרגישה מקופחת", היא מבהירה, "להפך. האישה מעצבת את הבית, לא רק בקטע הטכני, אלא גם בענייני חינוך. מה שמניע אותי זה הצורך להיות מעורבת. גם נשים צריכות את ההתחזקות והחוויה הרוחנית, לחוות קצת יותר חוויות ולא להיות כל הזמן מאחורי הפרגוד". למה כאישה כל כך חשוב לך לומר קדיש? "כנשים, לי ולאחותי לא היו לי הרבה אפשרויות לעשות דברים שקשורים לאבל של אחי. היה ברור שכשיש שיעורים או תפילות, הנשים עוברות לחדר השני. בין מנחה לערבית הגברים היו מעבירים שיעור לזכרו. אבא שלי עד היום לומד דף לזכרו עם חברים, ואני לא רואה את זה בקרב הנשים. אצל הגברים רואים שהם אבלים. הם מגדלים זקן, אומרים קדיש. אצל הנשים, מלבד הקריעה, אין אקט מעשי שקשור באבל. יש מקומות בבתי עלמין שמבקשים מהנשים ללכת אחורנית. אני זרמתי עם התסכולים האלה ולא עשיתי עם זה יותר מדי". למה חשוב לך שהרעיון יתקבל גם מחוץ להושעיה? "קודם כל, קיימת הסיבה הטכנית. אם גבר אבל חולף בנתניה באקראי בשעת מנחה, הוא נכנס לבית הכנסת ואומר קדיש. אם אני אכנס לבית כנסת בנתניה להגיד קדיש - יזרקו עליי אבנים. יש לי אינטרס לפרסם את העניין גם מהבחינה הטכנית, וגם כדי שעוד משפחות שאין להם בנים יידעו שכל ילד ביולוגי יכול להגיד קדיש". איך בעלך מגיב לרעיון? "התגובות המשפחתיות התחילו ב'עוד פעם את'. בהתחלה זה היה נראה כאילו אני מנסה לגלות רצון להיות מעורבת. אבל אלי מגבה את המהלך". כשמדברים עם דורית קשה שלא להבחין בדמיון בינה לבין בעלה, האלוף שטרן.
בלב הסערה דורית ואלעזר הכירו כשהיא היתה בת 19 והוא בן 23. אילן ז"ל, אחיה של דורית, היה הקשר של שטרן לפני שנהרג. שטרן הגיע לשבעה, והציע לדורית להתגייס לצנחנים. בהתחלה היא שירתה כמש"קית חינוך בגדוד וכעבור זמן קצר היא עברה לשמש כפקידה הפלוגתית של שטרן. "שאלו אותי אם יש לי את האומץ והעוז להיות פקידה פלוגתית שלו", היא נזכרת, "לאלי יצא שם של מעיף פקידות פלוגתיות סדרתי. כל אחת וסיבותיה שלה. זאת שהיתה לפניי הודחה כי היא לקחה שקי דואר צבאיים והפכה אותם לצ'ימידן ביתי". דורית הצליחה לשרוד, אבל לא לפני שעברה טבילת אש. "יום אחד אלי ועוד כמה חבר'ה הקפיצו אותי להתקלח באזור מסחה, לאחר ששבוע היינו בלי מקלחות. בדרך חזרה, התלוננתי שהג'יפ פתוח והשיער שלי רטוב. אלי אמר,'אם זה לא טוב לך את יכולה לרדת'. ירדתי . הייתי בטוחה שהוא יגיד 'תעלי'. אבל הוא נסע והשאיר אותי לבד. ידעתי שהוא יחזור, הוא מכיר את המשפחה שלי וידע שאני באה ממשפחה שכולה. עשיתי לו תרגיל והתחבאתי, כדי שהוא יתחיל לדאוג. בסוף חברתי לג'יפ שהגיע. כל החיילים אמרו בבוקר,'זהו דורית, עברת את המבחן'". טבילת האש הזו היתה גם תחילתו של הרומן ביניהם. דורית, שהיתה כבר מאורסת, ביטלה את אירוסיה ובסיום המסלול הם נישאו. את ירח הדבש העבירו בחורשת טל עם הרב"טים של גדוד 890. בתחילה התגוררו בני הזוג ברמת-גן, ליד הוריה של דורית. היא למדה לתואר אחות מוסמכת בתל-השומר, ושטרן פיקד על בסיס סנור. כשפרצה מלחמת שלום הגליל הוא עלה ללבנון לפקד על גדוד 202. דורית היתה אז בסוף ההריון הראשון. "זה היה אחד הדברים הקשים. פתאום הבנתי שאנחנו יכולים לעשות תוכניות אבל כשקוראים לך לדגל, התוכניות נכנסות למגירה. הגעתי ללידה לבד, ברכב, עם צירים. אלי הגיע באמצע. לחזור לבד הביתה לא היה קל". כל השנים נאלצה דורית לתמרן בין הצרכים הצבאיים של בעלה לבין הבית. שנים שהיא גידלה את חמשת ילדיהם כמעט לבד. אמא שבמובנים רבים היא גם אבא. "כאשר את נשואה לאיש צבא, הצרכים שלך די משניים. צריך כל הזמן לתמרן. אני מצד אחד נורא רוצה לתמוך, כדי שיעשה את התפקידים על הצד הטוב ביותר, מצד שני, צריך להיות הצד שיוצר את הגבולות, כי יש ילדים ויש גם אותי. זה לוקח זמן, אני יכולה להגיד שלא תמיד הכל מלווה בחיוכים". כששטרן מונה למפקד בית הספר לקצינים, בה"ד 1, עברה המשפחה להתגורר במצפה-רימון למשך שנתיים. "האנשים שם הסתכלו עלינו בעיניים פעורות. זו היתה פעם ראשונה שהמשפחה של המפקד עברה לשם. אחד הדברים שגרמו לי לעבור לבה"ד 1 היה הרצון שלי שהילדים יחוו כמה שיותר את העשייה של אבא שלהם, את הדמות שלו. בדיעבד, אני חושבת שזו היתה החלטה נכונה. לעמוד בטקס סיום של קורס קצינים זה מזריק מוטיבציה גם אצלי. אתה צריך חיזוקים כדי להתמיד בדרך שאתה מאמין בה". נדמה כי החיים הלא פשוטים לצד איש צבא, מהווים מרכיב כלשהו במהלך האחרון של דורית - לפעול כדי להתיר לנשים להגיד קדיש.