שלום לכולן

Darkmatter

New member
שלום

ל"שמחה למרות הכל" (פששש שם מקורי), גם אמי סבלה ממחלת נפש כתוצאה ממחלה נוירולוגית. הזדהיתי איתך מאוד. גם אבא שלי לא ממש טרח להסביר לי מה קורה עם אמי ונאלצתי להבין זאת בעצמי רק כעבור כמה שנים. אני שמחה בשבילך שזה חיזק אותך. :) גם לי היו תקופות שזה חיזק אותי, אבל עכשיו זה די מכביד עלי... באהבה.
 

MommyHug

New member
כמוך כמוני!

"לקחתי את המצב למקום טוב ,גידלתי משפחה עם ילדים נפלאים עשיתי מעצמי בעלת קרירה,וכל זה בא דוקא מכיון שהיה לי את החסר הבסיסי .והחלטתי בגיל מאוד צעיר שעלי לא ירחמו, אין ספק שאני רגישה יותר לאנשים אחרים,ובמיוחד לילדים" - הוצאת לי את המילים מהפה!!! לפעמים אני מרגישה שאני מקדישה את חיי במטרה שלילדים יהיה טוב בעולם הזה. אני עובדת בגן ילדים כבר 7 שנים (ונהנית מכל רגע ומכל ילד!) ועכשיו סיימתי לימודי עבודה סוציאלית בהתרכזות "שלום הילד". וכשיהיה לי ילד בעזרת השם, אני אעשה כל מאמץ לתת לו חיים יציבים וטובים, לחנ אותו לערכים חיוביים ולהיות רגיש לצרכי ורגשות אחרים. בהצלחה לנו
 
בת כמה את? האם יש לך כיום משפחה

משלך? אני יכולה לומר לך בבטחון שהמשפחה שלי היום (בעלי, הילדים והוריו של בעלי) הם העוגן שלי בחיים. כשהייתי צעירה יותר זה היה אחרת, הרבה יותר קשה- לפעמים ממש לא ידעתי לאן להוליך את הכאב והסבל, ובהיותי ילדה מופנמת וסגורה- שמרתי הכל בפנים.אבל איכשהוא התגברתי ובמבט לאחור- כל מה שעברתי בסופו של דבר היה "חוויה מחשלת". אומרים שכשאלוהים רוצה לתת לנו מתנה הוא עוטף אותה בבעיה, ואני מאד מאמינה במשפט החכם הזה. הרי אם אין מכשולים ובעיות בחיים- איך נוכל להעריך את ההרגשה הנפלאה של ההתגברות עליהם? את ההישג של הנצחון? שולחת לך חיבוק מרחוק.
 
שלום לכולן

נכנסתי היום בפעם הראשונה לפורום הזה, קראתי על כל אלה שהתייתמו מאם בשלב כלשהו בחיים, ואני תוהה: האם יש כאן גם מישהי שגדלה (כמוני) עם אם נוכחת-נפקדת? הכוונה לאמא חולה נפשית, שלא תפקדה כאמא? גם אני מרגישה כ"בת ללא אם" מהסיבה שבעצם מעולם לא הרגשתי באמת מה זאת אמא, מה זה חום, דאגה, מעורבות בחיי, שלא לדבר על חיבוק, נשיקה. יש לי גם אחים ואחיות, וכולנו גדלנו בעצם כמו עשב-בר כשהבעיה היא שאבא שלנו לא ידע כנראה איך להתמודד עם המצב, ותמיד התיחס אל אמנו כאילו שהיא אדם בריא ורגיל, בעוד שזה היה לגמרי ההיפך. זה עוד יותר בלבל אותי, כי מצד אחד הרגשתי שאמא שלי היא לא כמו שאר האמהות אך מצד שני מעולם לא נאמר במפורש שהיא לא בסדר. אין לי ספק שהדרך בה גדלתי הפכה אותי למה שאני היום: חזקה, עצמאית, שורדת בכל מצב ואני גאה במיוחד במשפחה שהקמתי ובילדי המקסימים שגדלים עם אמא תומכת, מבינה ומחבקת בלי סוף. החסך באם זה דבר שלעולם לא יתרפא, המלה "אמא" יכולה לגרום לי פעמים רבות לדמעות, ההרגשה שעברתי את כל השלבים החשובים בחיי ללא אמא גורמת לי עד היום עצב רב, החל מגיל ההתבגרות, דרך הנישואין, לידת הילדים וכד'. אך אני משתדלת להסתכל על הכל מבחינה חיובית: הקשיים בחיים רק מחשלים בסופו של דבר,נותנים פרופורציה לדברים שקורים ובודאי שגורמים לרגישות רבה לזולת. הייתי שמחה מאד לשמוע אם יש עוד מישהי כאן שאובדן האם לא בא מיתמות אלא ממשהו דומה למה שעבר עלי. וואו, הארכתי קצת...לילה טוב
 

hartuvim

New member
מתנה עטופה בבעיה

כשאמי היתה חולה מישהו אמר לי פעם שאלוהים שולח לנו בעיות שאנחנו יכולים להתגבר עליהן. אפילו אמרתי את זה לאמא שלי (כנראה בניסיון לעודד אותה, כמו שניסו לעודד אותי). זה לא הצליח. רעיון המתנה העטופה בבעיה יותר מקובל עלי, וגם- יש משהו מאיזו תורה ניו- אייג'ית (בדרך כלל אני ממש לא בענין, אבל התחברתי למשהו ספציפי) שיש לנו כל מיני שיעורים ללמוד. שכל אדם שאנחנו נפגשים איתו יש לנו משהו ללמוד: או ממנו, או איתו או גם וגם. אז אני חושבת שהמחלה והמוות של אמא שלי היה כמה וכמה שיעורים: להורים שלי, לנו שנשארנו בחיים, לאמא שלי עם עצמה ועם אנשים שפגשה בעקבות המחלה. זה לא מנחם, אבל קצת נותן פשר לכל המצב הלא מוסבר ולא נתפס הזה.
 
אומרים ש...

מהדברים הכי הקשים בחיינו אנו מקבלים את המתנות הגדולות ... מניסיון שלי זה גם נכון... גם אם ברגע עצמו הדברים קשים מנשוא ונראים ככאלו שהיינו רוצים לוותר עליהם... אני קוראת לזה צמיחה... למידה... התפתחות... ונכון הוא שאם אין רע לא נדע להעריך את הטוב..., פשוט לצורך ההשוואה...
 

Darkmatter

New member
אני בת 19...

ככה שאין לי עדיין משפחה משלי. למען האמת, אני עכשיו בתהליכי חזרה בשאלה אחרי שהתאכזבתי מאלוהים. זה נכון שאפשר להגיד שאחרי שהתמודדת עם בעיה אז זה לכאורה בא לחזק אותך וכו'. אבל כשאת מנסה להתמודד עם המון בעיות בו זמנית ואת לא מצליחה, את מתחילה לתהות אם זה באמת ניסיון מאלוהים שרוצה לחזק אותך?.. או שמא זה סתם התאכזרות אלוהית שנרקמה נגדך?.. בכל מקרה, אני לא רוצה לדכא את הפורום המקסים הזה. אז אני רוצה רק להגיד שאני שמחה בשבילך.
אני מקווה שאיכשהו יהיה לי גם טוב בסופו של דבר... מעריכה, Darkmatter (שם קצת אפל, לא?
)
 

hartuvim

New member
האם את (Darkmatter)

נעזרת במישהו בתהליך הזה? אני מתארת לעצמי שזה לא פשוט. אני יודעת על ארגון (נדמה לי ששמו "הלל") שמסייע לחוזרים בשאלה. יש לי חבר שבת זוגו מסתייעת בהם עד היום, כמה שנים אחרי. אולי תנסי? וחוצמזה- אל תחששי "לדכא" אותנו, תסמכי עלינו שנעמוד בזה ותספרי כל מה שאת רוצה בלי לצנזר.
 

Darkmatter

New member
אממ...

התחלתי טיפול פסיכולוגי לפני כשלושה חודשים. ומעניין, לא שמעתי על הארגון הזה. תודה לך!!!
 
Darkmatter, אני שמחה בשבילך

שהגעת לפורום הזה. בזמני מי חשב בכלל על פורומים ועל תמיכה כזאת? להיפך, הכיוון היה הסתרה. להיות בת לאמא חולה נפשית היה בושה גדולה.וכמו שסקאלי אמרה- גם הדמויות הבוגרות מסביב לא התיחסו לבעיה, כולל בביה"ס. לעולם לא אשכח את המורה ה"חכמה" בתיכון, שאמרה לי פעם למחרת אסיפת ההורים:"נו,מתי נראה את אמא באסיפת הורים?" (כי מי שהלך תמיד היה אבא שלי).ואני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי באותו רגע. אני זוכרת שבילדותי ובנעורי הרבה אנרגיה הלכה לי על להסתיר את אמא שלי. התביישתי להביא חברות הביתה- שלא לדבר על חברים.בכל שיחה נורמלית בין חברות תמיד יוצא להזכיר את אמא ואילו אני הייתי שותקת כשדברו על אמהות. הפחד הזה, שמישהו יגלה שאמי חולת נפש! והפחד השני שלי, שליווה אותי שנים רבות והשתחררתי ממנו רק בגיל 20, בערך, זה הפחד שיחשבו שאני כמוה. Darkmatter, אני לא יודעת אם מותר לשאול אותך, אל תעני אם לא בא לך- את עדיין גרה בבית ההורים?
 
שלום לך

וברוכה הבאה
הניק שלך שבחרת להיקרא בו, מעיד על המחשבה החיובית שלך... הקושי שאת מתארת הוא קושי זהה אובדן כי בדרך מסוימת איבדת את אמך ולא חווית אמהות וכמו שאת מתארת ההיפך הוא הנכון. נאלצת להתמודד עם קשיים בחי היום יום, שמחה לשמוע שידעת לצלוח את מצבך ושהגעת למקומות טובים בחייך. ואכן, החסך והחסר ממשיכים להשפיע למרות הכל. האם טיפלת בדברים בצורה מסודרת אי פעם? את מוזמנת להישאר ולשתף ככל שיתאים לך. שבוע נפלא
 

hartuvim

New member
יש לי

חברה טובה שמצבה המשפחתי דומה מאוד לזה שתארת. היא לא משתתפת כאן בפורום (אולי עכשיו אני אזמין אותה...) אבל התחלנו לדבר על כך אחרי שהיא השתתפה בערב שערכנו לזכר אימי. הצעתי לה לקרוא את הספר "בנות ללא אם" וגם היא העלתה את השאלה האם יש מקום למי שגדלה עם אם נוכחת- נפקדת.נדמה לי שאין זה משנה מהן סיבות ההעדרות של אמא ואולי- אולי יש אפילו משהו קשה (אחרת) באם שנמצאת ובכל זאת איננה- זה כמו לראות את הארץ ולא לבוא בשעריה. אשמח אם תישארי איתנו ותספרי עוד על עצמך.
 
תודה לך, hartuvim, על דבריך.

אכן יש משהו קשה בלגדול עם אם שאיננה מתפקדת, מכיון שכביכול יש אמא בבית אבל היא "וירטואלית". הרבה פעמים הייתי חושבת (בתור ילדה) שמי שהיתה לו אמא לפחות יש לו למי להתגעגע, הוא יודע שהיתה לו אמא שאהבה אותו ודאגה לו ולו מעט. מה גם שבעצם די גידלתי את אחי ואחיותי, ובנוסף,עקב מחלתה של אימי ומדיניות ההכחשה של אבי, נאלצתי להתמודד עם דברים שילדים לא אמורים להתמודד איתם בגיל צעיר, ספגתי דברים שהם מעבר ליכולת הקיבול של ילד. מאד דיבר אלי הספר של גילה אלמגור "עץ הדומים תפוס" וכל מה שעבר עליה די הזכיר לי את חיי כילדה. (לא בדיוק, אמי גם לא ניצולת שואה, אבל רוח הדברים).
 
שלא יווצר הרושם חס וחלילה

שאני משווה בין אובדן לאובדן. החיים ללא אם- מכל סיבה שהיא- הם לא קלים. ולשאלתך, איחוד האחת, אם התכוונת לטיפול פסיכולוגי- אז לא, מעולם לא פניתי אבל מאז ומתמיד "בלעתי" ספרי פסיכולוגיה למיניהם והתנסיתי בסדנאות שונות. מכל דבר לומדים.
 
אכן...

לא התכוונתי לטיפול מסוג מסוים, כל טיפול הוא טוב... הרעיון הוא לעבד את הדברים וכל מה שמתאים לך הוא הנכון לך... החיים הם למידה לכל אורכם...
 
שלום לך שמחה! ../images/Emo140.gif

ברוכה הבאה לפורום! אם תציצי בהודעת המנהלת, תראי שהמצב שאת מתארת [בכלליות, אמנם], כנראה עונה על ההגדרה של אובדן אם. אובדן אם יכול לקרות גם כשהאם בחיים, וכפי שהיטבת להגדיר, היא "נוכחת נפקדת". כפי שגם בעצמך ציינת, במובן מסוים זה מתסכל כפליים, כי יש אימא קימת, אך היא אינה עונה על הצי]יות, ואינה מספקת את הצרכים שאם בד"כ מספקת. אינך יכולה כאילו להתאבל, או אפילו 'להתלונן יותר מידי' - כי יש לך אימא. אבל לפי מה שאת מתארת, התחושות שלך, וגם תפקידים שלקחת על עצמך בהמשך, מ זכירים תחושות ומצבים שחווות בד"כ בנות ללא אם. יפה בעיני שאת יודעת להתיחס בצורה בוגרת לאביך, ומבינה היום שהוא פשוט לא ידע איך להתמודד אז עם המצב. וגם זה הרבה פעמים אופיני במצבים כאלה. ולא ציינת זאת, אך אני מנחשת שעוד מבוגרים בסביבתך, כמו בבית הספר למשל, לא התייחסו לבעיה. אני שמחה בשבילך שכפי שאת אומרת למרות הכל בחרת בחיובי. אגב, במאמרי הפורום תוכלי לקרוא את המאמר של ד"ר מירה חניק שמדברת על הקשר בין גדילה ללא אם לבין דחיפה למצליחנות. מניחה שתוכלי להזדהות עם דברים שהיא אומרת. לסיום, את מוזמנת להישאר עימנו. שנה טובה וגמר חתימה טובה, סקאלי
 
תודה לך, סקאלי על קבלת הפנים

היטבת לתאר את הרגשתי בקשר לאמי. הלכתי מיד לקרוא את המאמר עליו המלצת והוא באמת מענין, אבל דוקא אצלי קרה דבר אחר: כבר פעמיים במהלך השנים האחרונות הוצעו לי תפקידי ניהול- מה שאומר קידום והתפתחות בעבודה, ואני סרבתי. (דרך אגב- בשני מקומות עבודה שונים).בהתחלה זה היה בגלל שהרגשתי צורך חזק לגדל את ילדי ולהיות איתם וזה היה חשוב לי פי אלף מכל תפקיד בכיר. (אני מניחה שהרבה כאן מכירות את זה מעצמן). בהמשך- פשוט לא הרגשתי שאני מוכנה לקחת עלי את האחריות הזאת בעבודה, למרות שאני בהחלט מסוגלת. זה נובע גם מסוג של חוסר בטחון, אבל בשיחה שהיתה לי עם חברה בעלת ידע פסיכולוגי רב, היא העלתה את ההשערה המענינת- שאני נוטה להסכים איתה, שבעצם כל חיי, כבר מגיל קטן נאלצתי "לנהל" ולקחת אחריות ולהיות בוגרת מכפי גילי,וכאילו שעכשיו כשאני "גדולה"- אני רוצה לנוח קצת מכל הניהול הזה של כל העולם. די, שינהלו קצת אותי! מענין אם מישהי מרגישה כמוני בנושא הזה. אני כל כך שמחה שגיליתי את הפורום הזה..
 

S u n n y 1

New member
הי שמחה

די, שינהלו אותי! - כל-כך מוכר הרצון הזה... איבדתי את אימי בגיל 10 ולמעשה עוד 8 שנים לפני היא הייתה חולה ולרוב נמצאה בבתי חולים כך שמגיל מאוד צעיר לא נותרה לי ברירה אלא "לנהל" את עצמי. מכיוון שלא הייתה פינה אחרת בעולם לנוח, נאלצתי כל הזמן להיות בשליטה. למרות שהייתי נזקקת כל הזמן לא הרשתי לעצמי לבטא את זה כי זה לא בא בחשבון, כך שיצא שעמדתי על המשמר כל החיים. לאחרונה אני מרגישה שמשהו קצת נפתח, שאני מרשה לעצמי להיות בצד הנתמך, הנזקק, ונדמה לי שאני מתחילה להבין שאם אני ישחרר עוד קצת לא יקרה שום דבר, להיפך, אני אתן לאחרים קצת לנהל אותי, וזה לא יהיה נורא. כמובן שהכימהה האינסופית לאמא שאני אפול לחיכה לא מסתיימת, אבל יקרה, אם את רוצה קצת לנוח הרשי זאת לעצמך, תתחילי בדברים הקטנים והיומיומיים... שבי איתנו, ושתהיה לך שנה טובה
 
כמה שאת צודקת, Sunny

אני מבינה בדיוק על מה את מדברת: להיות חזקה כל הזמן, להיות בשליטה, לעמוד על המשמר. הרבה שנים התנהלתי כך. להרפות, לשחרר שליטה- זה משהו שלומדים עם הזמן ובדיוק בגלל זה אני מתרחקת מתפקידי ניהול, כדי להיות קצת בצד השני.לא לקחת על כתפי את האחריות לכל דבר.(ולא שאני לא עושה עבודה אחראית מספיק). שנה טובה גם לך
 
למעלה